בן ציון "בנץ" פלח ז"ל

קורות חיים

בן ציון, בן לשמחה ואליהו. משפחת אמו גלתה מספרד להולנד ומשם ללוב. אביו היה בעל מפעל נעליים אופנתיות, היה מעורב בקהילה ותמך בנצרכים בסתר. למרות שהציונות המעשית האירופית לא הגיעה עדיהם, אהבתם הגדולה לארץ, ובפרט לירושלים, הביאה אותם לעזוב הכל מאחוריהם ולעלות לארץ ישראל יחד עם ארבעת ילדיהם - שאול בן ה-13, רות בת ה-10, מרים בת ה-7 ורחל בת ה-4. הם התיישבו בעיר העתיקה בירושלים, מראשוני עולי לוב. לאחר שהסתגלו לחיים החדשים התנדב אליהו לגדוד העבודה של יוסף טרומפלדור, ובמסגרתו עסק בחציבה, בסלילה ובבנין. במאורעות תרפ"ט היה בין מגיני העיר העתיקה כשהוא נושא אקדח מאוזר אותו קבל מההגנה.

בן-ציון נולד בט"ז באדר א' תרפ"ז, 18 בפברואר 1927, והיה הילד הראשון במשפחה, שנולד בעיר העתיקה לאווירת אותם ימים. לאחר שמלאו לו שנים בודדות עברה המשפחה לגור ליד בני ברק. האב נטע פרדס בבעלות חברה יהודית מבנגזי שבלוב, ניהלו וטיפל בו. ביתם היה צריף בודד על גבעה קטנה ומרוחקת בלב פרדסים, מטעים ובוסתנים, בעיקר של ערבים, מרחק כקילומטר מהכפר הערבי ג'מוסין, השוכן לחוף הירקון. הבן רפאל נולד בשנת 1931 וכך, בני המשפחה ניהלו את חייהם, כל אחד בעיסוקיו - לימודים ועבודה.

כילד היה בן-ציון אוהב לשוטט בסביבתו, מתוודע לחיות הבר ולכפרי הסביבה, מתרועע עם רועי צאן ערביים. כשהחל את לימודיו בגיל 6 בבית הספר "המזרחי" בבני-ברק, נמשך בעיקר ללימודי הטבע וידיעת הארץ. פעם תפס נחש והביאו למורה לטבע. מצבה הכלכלי של המשפחה היה בכי רע. ההורים השקיעו את כספם בפרדס, למרות שלא היה בבעלותם, ומאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936) גרמו להתדרדרותו.

בן-ציון עזב את ספסל הלימודים בגיל 13 ויצא לעבוד במפעל היציקה "סדן" שברמת גן, שבו עבדו גם חבריו בתנועת "הנוער העובד". יחד אתם יצא לטיולים ברחבי הארץ ולמד להכירה.

ביוני 1943 התנדב בן-ציון לפלמ"ח. הוא החל דרכו בפלוגה ג' ובין רעיו לנשק היו גם חבריו מרמת גן. מגוייסי הפלמ"ח חילקו את זמנם בין אימונים לבין עבודה בקיבוץ, כפי שהיה מוסכם בין הקיבוצים לבין ההגנה. כך התחזק אף יותר הקשר של בן-ציון לאדמה ולטבע. במיוחד טיפח סוסים וכלבים. בקיבוץ בית השיטה היה יוצא לשמור רכוב על סוס והכלבים לצידו. במסגרת שירותו בפלמ"ח היו יוצאים למסעות אימונים במדבר יהודה ובנגב, בהסתר מהבריטים. במכתביו הביתה תיאר את חייו בקיבוצים נוספים, יגור, גבעת השלושה ושפיים במסגרת הפלי"ם.

בן-ציון השתתף בפעולות רבות במסגרת הפלמ"ח בשנים 1946-1943, ביניהן: שחרור 208 מעפילים ממחנה המעצר בעתלית ב-10 באוקטובר 1945, "ליל הרכבות" ב-1 בנובמבר 1945, שבו חברי הפלמ"ח חיבלו במערכת הרכבות, פיצוץ תחנת המשטרה בסידני-עלי ב-25 בנובמבר 1945, הבאתם של המעפילים באונית "חנה סנש" לחוף מבטחים בליל 27-26 בדצמבר 1945, פיצוץ תחנת המשטרה והמעקב בגבעת אולגה ב-20 בינואר 1946, פיצוץ מתקן הרדאר שעקב אחרי אוניות המעפילים שעל הכרמל ב-20 בפברואר 1946, השתתפות במבצע ההתקפה המשולבת על משטרות המחץ הבריטיות בשרונה, כפר ויתקין ושפרעם ב-22 בפברואר 1946. בפעולה זו היה במחלקה בפיקודו של דני מס. בין חבריו נפלו ידידיה אהרון ז"ל, עמירם בלינקוב ז"ל, שרגא הר ז"ל ואריה קסלמן ז"ל. הכוח נאלץ לסגת בשל האש העזה. בן-ציון השתתף בהלווייתם למחרת היום.

בן-ציון השתתף בפעולות נועזות נוספות, ביניהן "ליל וינגייט" ב-26 במארס 1946, "ליל הגשרים" ב-17 ביוני 1946, ב"שבת השחורה" ב-19 ביוני 1946 מצאו הבריטים בחיפושיהם רשימה שבה הופיע גם שמו של בן-ציון פלח ובן-ציון שינה את שמו ל"עמנואל שקדי". תעודת הזהות המזוייפת עדיין שמורה אצל משפחתו.

לאחר שלוש שנים שבהן לחם במסגרת הפלמ"ח במבצעים, שחלקם ידועים וחלקו עלומים, עבר בן-ציון לשורות ה"רזרבה". הוא חזר לבית הצנוע בבני ברק, והחל לעבוד בחברת החשמל. הוא סייע להוריו לקנות את ביתם ברמת גן, בשכנות לבן דודו פדהצור (פדי) זוארץ, עמו שירת בפלמ"ח. יחד עמו ועם חברים נוספים בפלמ"ח המשיכו את מסורת טיוליהם בארץ. פדי נפל בקרב עיראק-סואידן ב-22 באוקטובר 1948.

לאחר החלטת כ"ט בנובמבר 1947 ובעקבותיה התקפות הערבים על היישוב והתחבורה נקרא בן-ציון לשוב לשורות הפלמ"ח. תחילה אבטח קווי תחבורה מתל אביב לראשון לציון מהמטה בבית הקרן הקיימת שליד בית דגן. הערבים היו תוקפים את הבניין, ובאחת הפעמים נאלץ בן-ציון לצאת מהבנין המופצץ כשהוא לבוש "גטקס", ורגעים אלו הונצחו במצלמת אחד החברים, כאשר בן-ציון מחייך למצלמה. בן-ציון הועבר לחולדה לאבטחת השיירות לירושלים.

באחד הימים התנדב לתקן קו חשמל למטה היחידה. היה זה יום גשום. הוא עמד על גג הפח של הצריף. משסיים את פעולת התיקון החליק וניסה לתפוס אחיזה בדבר מה. לרוע מזלו היה זה חוט חשמל בו נאחז, והוא התחשמל. חרף מאמצי ההחייאה של חבריו ושל אחות קיבוץ חולדה נקבע מותו, והוא בן 21 בלבד.

בן-ציון פלח ז"ל הותיר הורים, שלוש אחיות ושני אחים. תנצב"ה.



זיכרונות של משה דרור, המ"כ של בן-ציון בחולדה:

פעמיים הצטלבו דרכינו בשירותנו בפלמ"ח. בפעם ראשונה בפלוגה ג' באשדות יעקב. יום אחד הגיעה אלינו קבוצת צעירים מגוש דן. הם היו מחלקה בפלוגתנו. ביניהם היה גם בן-ציון, נער יפה תואר עם חיוך תמידי על פניו. מעולם לא שמעתי ממנו תלונה על התנאים שהיו קשים. זמן קצר לאחר בואם השתחררתי מהשירות ועברתי למילואים של הפלמ"ח.

בפעם השנייה נפגשנו לאחר ההכרזה באו"ם על המדינה (כ"ט בנובמבר 1947). תוך שבוע גויסנו מחדש כמחלקת פלמ"ח בחולדה. תפקיד המחלקה היה לאבטח קטע כביש אשקלון - ירושלים. בין אנשי המחלקה היה גם בן-ציון פלח, שבא מעבודתו בחברת החשמל. נחלקנו ל-3 כיתות וקיבלנו למגורים את בית הספר המקומי שהיה בשלבי בנייה ראשונים. את תפקידנו ביצענו בכך שהיינו יוצאים ככיתות לשפת הכביש ותופסים עמדות תצפית לכיוונו.

לא היה לנו שום מקום להתכנס כולנו ביחידה. הוחלט להקים מועדון. הקירות והגג העשויים פח גלי, הגיעו מוכנים להרכבה. תפקידנו היה ליצור יסוד מתאים לגודל המבנה, וזאת עשינו בכוחות עצמנו. על היסוד הקמנו את המבנה. גם את החשמל העברנו בכוחותינו. בן-ציון היה חשמלאי שביצע את זה. אלה היו ימי גשם, הכל היה רטוב. בן-ציון עלה עם חבר נוסף (משה זכריה) שהיה חובש קרבי. בניסיונו לחבר את חוטי החשמל לעמוד שהיה צמוד למבנה החליק בן-ציון על הגג הרטוב ומתוך אינסטינקט תפס בחוטים, התחשמל והחליק לקרקע. הבאנו אותו למרפאה המקומית והתחלנו להנשימו. במקביל התקשרנו לבית החולים ברחובות לקבלת עזרה. העזרה הגיעה בצורת טנדר נוטרים, שחשבו בעזרתו להביאו לרחובות. עד שהטנדר הגיע בן-ציון נפטר.

זה היה מקרה המוות הראשון במחלקה שלנו, והיה לנו קשה מאוד לעכל אותו. למחרת קברנו אותו ברמת גן (בנחלת יצחק).