תפריט נגישות

סמל אסף נמר ז"ל

אסף נמר
בן 27 בנפלו
בן חוה צפורה ויצחק
נולד בחיפה
בט"ו באלול תשל"ט, 7/9/1979
התגורר בקרית ים
שרת בחטיבת גולני
יחידה: גדוד "הבוקעים הראשון" (51)
התגייס ב-6.3.2005
נפל בקרב
בא' באב תשס"ו, 26/7/2006
במלחמת לבנון השנייה
מקום נפילה: בינת ג'בל
באזור דרום לבנון
מקום קבורה: חיפה
אזור: ג, חלקה: 4, שורה: 2, קבר: 7.
הותיר: הורים ואחות

קורות חיים

אסף, בן ליצחק וחוה, נולד בט"ו באלול תשל"ט (7.9.1979). הוא למד בבית הספר ליאו-בק ולאחר גירושי הוריו, בהיותו כבן אחת עשרה עבר להתגורר בסידני שבאוסטרליה עם אחותו ואמו.

כבר בגיל צעיר נחשף לספורט אתגרי ואהב לצנוח, לרכוב על אופנועים כשברקע אהבתו הגדולה - כדורסל. הוא לא היה גבוה, 1.75 מ' בסך הכל ותמיד "האשים" בכך את אביו, אך הפליא את כל רואיו בלהטוטי הכדור וכל חבריו הסכימו שהוא השחקן הטוב ביותר שהיה אי פעם בבית הספר התיכון בו הוא למד.

אהבתו הרבה למוסיקה גרמה לו ללמוד את רזי התקליטנות. הוא קנה מערכת מקצועית והחל לתקלט במסיבות. עד מהרה החל להתפרסם והוזמן לתקלט במועדונים של ממש. כשעשה את צעדיו הראשונים כתקליטן לא קיבל כסף. הוא קיבל תלושים לקניית בירה אותם נהג לחלק לחבריו.

כמרבית בני גילו אהב סרטים בדיוניים והטרילוגיה מטריקס היתה אהובה עליו במיוחד. מצבה הכלכלי של אמו היה איתן ביותר ואף שתחביביו ועיסוקיו עלו בלא מעט כסף, ידע אסף לממן את מרבית הוצאותיו. מגיל צעיר הבין את ערכו של הכסף ונהג לעבוד בימי החופש, על פי רוב במקדונלד'ס.

לאחר שסיים תיכון נרשם ללימודי שמאות ותווך נדל"ן. לאחר כשנתיים חש אסף ש"זה לא זה". הוא עשה לא מעט כסף ונטל לו פסק זמן.

במשך כל אותן שנים שמר אסף על קשר עם חברי ילדות ומרחוק ליווה אותם במהלך גיוסם ושירותם הצבאי. למרות החיים הטובים שהיו לו באוסטרליה הוא לא שכח את כור מחצבתו והיה גאה ביהדותו ובמולדתו.

הקשר עם צחי, אביו, התרופף מעט במהלך השנים ואסף היה נחוש לחדשו.

בשנת 2001 בא אסף לביקור ראשון בישראל. שנים של נתק פיזי נעלמו כלא היו והאושר היה גדול. עם שובו של אסף לאוסטרליה הוא נרשם ללימודי חינוך גופני ועסק במה שבאמת אהב. כדי לממן את לימודיו ואת הוצאות הדירה ששכר, נהג לעבוד במכון כושר כמדריך והחיים נראו לו יפים מתמיד.

צחי ואסף הרבו לשוחח טלפונית והיו בקשר דוא"ל כמעט יומיומי.

לאחר כשנה שב אסף לישראל כשהפעם הוא "חמוש" באחותו קארין. השמחה היתה גדולה ובמשך חודש ימים טיילו השלושה ברחבי הארץ, ביקרו חברים ופיצו את עצמם על שנות הנתק שנכפו עליהם.

כחודש לאחר שחזרו לאוסטרליה מודיע אסף לצחי שמיד עם סיום לימודיו הוא בא לארץ ומתנדב לגולני. התדהמה היתה גדולה. כמעט הלם. בעת ההיא היה אסף כבר בן 24. כל הפצרותיו ותחנוניו של צחי נדחו על הסף. הטענה שהוא יכול להיות אזרח ישראלי מבלי לשרת שירות מלא לא שכנעה אותו. "אני חש שאני צריך לתרום משהו למדינה שבה נולדתי", אמר אסף. "אבל יש מסלול מיוחד בן שלושה חודשים לחבר'ה כמוך שחוזרים לארץ בגיל מאוחר", אמר לו צחי. וחוץ מזה, אתה תהיה כבר בן עשרים וחמש פלוס, איך תרגיש כשאיזה ילדון בן 18 יחלק לך פקודות? "חשבתי על זה והכנתי את עצמי נפשית לקטע הזה, ואם אחכה עוד שנתיים צה"ל כבר לא יגייס אותי ליחידה קרבית ואני לא אסלח לעצמי כל החיים". בקיצור: הבחור עקשן כפרד.

באוגוסט 2004 נחת בארץ עלם יפה תואר, שיער בהיר ועיני תכלת, גוף שרירי של ספורטאי מצטיין ומשתכן בבית דודתו יהודית בקרית ים. בפרק הזמן הארוך שנותר עד למועד גיוסו, מטייל אסף בארץ, פוגש חברים, מבקר באדיקות, בכל יום, במכון הכושר, ואף מוצא לו זמן לעבוד שלושה ימים בשבוע בקפה גרג שבאוניברסיטת חיפה. הוא מסרב להצעת צה"ל לשרת בווינגייט ומתעקש להיות לוחם בגולני.

כחודשיים לאחר בואו לארץ, הוא פוגש ברוויטל, צעירה מקסימה שהכיר באוסטרליה, והשניים הופכים לנאהבים.

בחודש מרס 2005 מגשים אסף את חלומו ומתגייס לגולני. צה"ל מאלץ אותו לחתום על שירות בן שנתיים וחצי, חצי שנה יותר ממה שאסף תכנן, אבל אסף כבר ב"שוונג", לא אכפת לו. זו התקופה המאושרת בחייו. הוא הופך להיות לוחם מצטיין, וזוכה להערכת חבריו ומפקדיו. בין תרגול למשנהו כשהחבר'ה נשכבים עם "הלשון בחוץ" מבצע אסף שכיבות שמיכה "כדי לשמור על הכושר".

חלק גדול משעות השינה הזעומות שמוקצות להם, מבלה אסף בשיחות טלפון ארוכות עם רוויטל. בחופשות הם חולקים יחדיו את דירתה של רוויטל בתל אביב. בכל חופשה הם מתארחים למשך יום יומיים במקום אחר. אצל דודתו יהודית, אצל הוריה של רוויטל, ואפילו אצל צחי. אלא שאין טוב בלי רע. ככל שאהבתם של רוויטל ואסף פורחת, הופכות הפרידות לקשות יותר. פרקי הזמן הארוכים שבהם אינם מתראים מעציבות אותם מאוד. מה גם שרוויטל נאלצת לטוס לארה"ב לשלושה חודשים על מנת להשלים את לימודיה. גם מחלתה של אמו אותה הוא אוהב ומוקיר מאוד, לא ממש תורמת.

מכלול זה של נסיבות גורם לאסף לפנות לשלטונות צה"ל בבקשה לשחרור מוקדם. מפקדיו שהיו "מאוהבים" בו, המליצו בחום ואף צ'יפרו אותו בנסיעה על חשבון צה"ל לחופשה בת חודש באוסטרליה. אסף נסע לאוסטרליה לבקר את אמו ואחותו וכששב לארץ נותר לו עוד חודש עד לשחרור. יניב עשור, המג"ד, בישר לו שעד השחרור הוא מוצב במחלקת המודיעין של הגדוד.

ביום שבו נחטפו שלושת החיילים והיה ברור שהגדוד עומד לעלות לצפון, התייצב אסף בפני מפקדו, יניב, וביקש לחזור לפלוגה. יניב דחה פניה זו והזכיר לו שהוא משתחרר בעוד שבועיים. אך אסף לא נרתע. הוא אמר לו שהוא מתקשה להאמין שכל המאמץ שהשקיע היה לשוא. העליה לארץ, הגיוס, הטירונות, קורס המ"כים, את כל זה עשיתי על מנת להיות לצידם של חברי ביום פקודה ואתה רוצה לשחרר אותי? בלב כבד נעתר לו יניב.

ביום חמישי בערב מתקשר אסף לצחי ומודיע לו שביקש לחזור לפלוגה. צחי נחרד. הוא ידע שאסף הוצב במחלקת מודיעין והיה רגוע. וכרגיל, שום דבר לא עזר. לא בכיות, לא תחנונים, גם לא העובדה שיש לו את רוויטל ולמה לו להסתכן? עקשן כפרד כבר אמרנו? לבו של צחי, לב אב, ניבא לו רעות. אל תדאג, יהיה בסדר, להתראות. השיחה נותקה והדמעות החלו לזרום מאליהן. "מה קרה?" שאלה חברתו של צחי? "למה אתה בוכה?". "הילד הזה ייהרג!!".

שלושה חודשים לא התראו רוויטל ואסף. ביום שישי אחר הצהריים נחתה רוויטל בארץ. ביום שבת נסעה לבסיס בבנימינה בו שהה גדוד 51. בשבת בצהריים השלים הגדוד את אימוניו. היציאה לצפון נקבעה ליום ראשון. אסף ביקש אישור לצאת לעיר כדי לשבת עם רוויטל בבית קפה, אך לא נענה. שלוש וחצי שעות הם עמדו חבוקים ליד עמדת הש"ג. לבסוף נפרדו. הוא לא יראה אותה יותר. היא תראה אותו עוד פעם אחת. כשתבוא עם צחי לזהות את גופתו.

ביום ראשון בערב חצה גדוד 51 את גדר המערכת ונכנס לדרום לבנון. המשימה היתה לחדור לפאתיה המזרחיים של העיירה בינת-ג'בל, להשמיד אמצעי לחימה ולחלוש על מבואות העיירה. הגדוד קיבל פקודה לשהות שם ארבעים ושמונה שעות. ביום שלישי בלילה בשעה עשר היה הגדוד מוכן לתזוזה לכיוון הארץ. אך הגורל רצה אחרת. הגדוד נצטווה לחדור אל מרכז העיירה שגודלה כגודל עיר בינונית בישראל. האוכל נגמר והמים כמעט אזלו. גם חלק מהתחמושת כבר אזל. מודיעין בזמן אמת לא היה. המפות שבהן השתמש הגדוד היו מיושנות ולא תאמו למציאות. סיוע אווירי לא היה יכול להתקיים בזמן אמת כיוון שלחיל האויר היו מעודכנות שלא דמו בכלל למפות שבידי הגדוד. וכך מצאה את עצמה מחלקת החוד של פלוגה רובאית ג' בלב העיירה בינת ג'בל מנסה לפרוץ לתוך בית מידות המוקף חומות ומטעים של זיתים. ניסיון הפריצה לא צולח והרעש שמתעורר עקב כך גורם לעשרות רבות של מחבלים שנמצאים על גגות הבתים הסמוכים לפתוח באש לעבר חיילנו. מכת האש הראשונה פוגעת במ"מ עמיחי מרחביה שנפצע אנושות ומת לאחר דקות. הסמג"ד, רועי קליין, נהרג אף הוא כמה דקות לאחר מכן. הפלוגה שנמצאת בשטח נחות מבחינה טופוגרפית משיבה אש ומנסה לאגף מצד ימין את מקור האש העיקרי שנורת לעברם. איש מהחיילים לא מכיר את השטח וחומה שלא ידעו על קיומה מונעת מהם לבצע איגוף והותירה אותם חשופים לאש המחבלים. שדרת הפיקוד נפגעה אנושות וגם הסמ"פ, אלכס שוורצמן, נפגע. המ"פ אלון חכימה, בניסיון לחבור אל הכוח, נפגע אף הוא. לוחמי גולני נלחמים בגבורה עילאית למרות האבידות הנוראיות שהם סופגים. מעדויות של לוחמים עולה שאסף, כמו שאר חבריו, נלחם בגבורה עילאית. אביתר דהן מספר שתוך כדי קרב אסף חבש אותו וחיפה עליו. שירן מספר שאסף זרק רימונים בקור רוח ממש כאילו היה זה אימון. הוא גם טרח לצעוק בקול רם עשרים ואחת, עשרים ושתיים, כדי שהחבר'ה יידעו שרימון נזרק ויתכופפו.

שמונה לוחמים נהרגו בקרב זה. אסף היה אחד האחרונים שבהם. אחיותיה של מחלקת החוד, מחלקות הפטרול והחבלה נזעקו לעזרתה והפליאו מכותיהן במחבלים הנתעבים. הקרב נמשך עד לשעה שלוש. בסיומו נספרו כחמישים מחבלים שהושמדו. הקרב בבינת ג'בל כבר הפך לחלק ממורשת הקרב של צה"ל. בקרב הזה יצקו לוחמי גולני תוכן נוסף למילה "אחי".

שמונה חיילים נפלו בקרב בינת ג'בל וביניהם אסף. העלם היפה, תכול העיניים והחיוך המבוייש שהתנדב לגולני.

אסף נמר הי"ד

בן עשרים ושש וחצי בנופלו.

בניית אתרים: