סמ"ר ליאור ספנקו ז"ל

קורות חיים

ליאור נולד בחיפה ב- כ"ט אב תשל"ז (13.8.77), אח לאילן. הוא היה ילד חמוד, מקסים ושמנמן שתמיד צחק, אהב את החיים וידע למצות כל זמן שהיה ברשותו. גדל והתחנך בקרית אתא. הוא למד בבית הספר היסודי "הצבי ישראל" והמשיך בחט"ב א' ב"רוגוזין". תלמיד טוב שתמיד עזר לכל הסובבים אותו. בחטיבה העליונה בחר במגמת עיצוב, בניה ואדריכלות אותה סיים בהצלחה. במהלך לימודיו היה פעיל בתנועת הנוער 'השומר הצעיר. ליאור גדל והיה לצעיר נעים הליכות, נאמן ומסור להוריו ולחבריו. אהב לעזור בכל דבר, וידע תמיד לכבוש את לב הסובבים אותו. צעיר נאה ובולט בין חבריו, שזיכו אותו בכינוי 'החתיך'.

ליאור עסק בספורט מגיל צעיר. הוא הרבה להתאמן בחדר כושר, אהב לשחק כדורגל אך את עיקר עיתותיו הקדיש לטניס, 'הספורט הלבן', שעסק בו בהתמדה שעות רבות במועדון המקומי 'בית הפועל'. ליאור למד טניס מגיל צעיר אצל אביו ישראל, שהיה מאמן טניס.

ליאור אהב לכתוב. הוא הרבה לכתוב מכתבים אישיים, וכן נהג לבטא בכתב את הרהוריו על החיים בכלל, ועל קורותיו ביום-יום בפרט. וכך כתב ליאור ביומנו: "רגע אחד/! רק רגע אחד/ אם רק יכולתי,/ רק עוד רגע אחד/ הייתי עושה הכל שונה,/ או לפחות את הדבר הזה/ רק להחזיר את הגלגל/ לא הרבה רק בכמה רגעים/ רק כדי לשנות דבר אחד,/ טעות קטנה/ שהובילה לאסון גדול/ אבל נותר רק לבכות ולהצטער."

ב- 21.3.96 התגייס לצה"ל ובחר להיות בחטיבת הצנחנים. הוא סיים קורס חובשים והשתלב ביחידה כחובש קרבי. מעדותם של רבים מן החיילים ומכל מפקדיו עולה שליאור היה חייל מסור שביצע את תפקידו תוך הקרבה ותוך הקרנת ביטחון עצמי לכל הסובבים אותו.

בלט תמיד בחיוכו והיה אהוד ומקובל על כולם. ליאור תמיד ביצע את משימותיו ביסודיות ותכנן את המשך חייו האזרחיים בקפידה.

ב- י' אדר תשנ"ט (26.2.99), כשהוא רוכב על האופנוע שכל כך אהב, בדרכו לקבל את המגן לסיום שרותו, נהרג בתאונת דרכים, שבועיים לפני סיום שרותו הצבאי. בן עשרים-ואחת וחצי היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בקרית אתא. הותיר אחריו הורים ואח.

שני קטעים שכתב ליאור ביומנו: "עליתי על הר מלא פרחים,/ היו שם פרחים מכל הסוגים,/ הייתי צריך לבחור,/ האם אקח אדום או שחור,/ או שפשוט אקח את כולם,/ אבל הנה פרח נוסף,/ רחוק מכולם אי שם,/ היי פרח למה כל כך רחוק/? והוא לא עונה ביישן ושקט לו,/ הוא יושב ומחכה,/ מסתכל אלי פרח שלי,/ אבל השורש קשה והוא נאחז,/ מה נעשה? אולי אתה זז פרח מתוק שלי,/ בוא איתי כדאי לך,/ כי איתי תיהנה ותהיה בטוח לעולם."

"הפרחים כבר לא פורחים,/ האנשים כבר לא צוחקים,/ העצב שורר בעולם/ ואם תעצור לרגע/ תראה רק דמויות ללא חיים/ רק גופות מהלכות/ זהו המקום אשר אליו/ אף אחד לא רוצה להגיע,/ שם אין כלום,/ גם לא פרחים,/ וגם לא עצים,/ אין גם קרובים,/ אך יש רק מוות,/ לשם אתה תגיע מהר,/ אם לא תיזהר/ וטעויות אל תעשה/ כי אחרת אתה תיכווה."

כתבה מיכל, אמו של ליאור: "שחור אפל, תהום, מוות ושכול, נגמר הכל - כל המלים הללו, כל המשמעויות, ואין בכוחה של אף אחת ואף לא של כולן ביחד לבטא את השכול... חלפה לה שנה, שנה של עצב ותענית, שנה של געגועים וכמיהה, שנה ללא תקווה. נלקח ממני היקר לי מכל, ואני נותרתי כאן לכאוב. אני עומדת מול מצבה שמסביבה המון אהבה, מנסה לחשוב על מסך לבן, מה הספקת לומר לי לפני שהלכת. וכל כך היה חשוב לי לדעת, האם ידעת כמה עצומה היתה אהבתי אליך, האם ידעת כמה גאה בך הייתי. השארת לנו הרבה כאב, שהרי אין מזור לריקנות."

להנצחת ליאור, שיפצו הוריו את מועדון הטניס ב'בית הפועל' בקריית אתא.