לא תיארתי לי כי כה מהר אצטרך לכתוב זכרונות על אחי הקטן ממני בשנים. איך אני אכתוב - והרי אתה כבר לא תשיב לי? ואתה - הרי מלא חיים ומרץ היית. צעיר בשנים, ותוסס לקראת מעשים טובים. כל מי שביקש רק ממך - אתה נענית מיד, צמא לפעילות ולהליכה בין ראשונים.
והנה, הגורל האכזר לקח אותך בדמי ימיך, שרק עתה החלו לפרוח. רצית שיפרחו לקראת שחרורך ועתידך, שישתנה מצב החיים הקשים. מה אפשר לעשות נגד המלחמה הארורה הזאת?
בכל פעם, כשהיית בא הביתה לחופשה, כל הבית היה רוקד ושמח, ועתה, שוב אינך אתנו - חושך ואפלה שוררת בביתנו. הכל טפל וחסר תוחלת.
לא תיארתי לעצמי שתסיים את החיים בזמן כל כך קצר, ושלא תוסיף עוד לכתוב שירים. כל כך אכזרי המוות, שאת הטוב בינינו הוא גוזל. היית חולם על הרבה דברים ושואף להגשים את חלומותיך, ומה איום הדבר - בבוא המוות, והכל נגמר ואובד.
קשה מאוד להשלים. לכן תמיד מתפרצת ההרגשה: מדוע דווקא בחר הגורל בבחור שחיכה לסיום הסבל ולהחלפתו בשנים טובות יותר?...
זכרו יהיה ברוך לעד
אחותך הדסה