זה בא פתאום בשעה של לילה לא יום
קרה במציאות אבל הרגיש חלום
וכל איש לבדו אז עמד על עומדו
ושמע את זה בא מתוכו
דממה דקה
(אהוד בנאי)
יום ראשון בצהריים. בחדשות מתחילות להופיע ידיעות על נפילת קטיושה שהרגה עשרה אנשים בקיבוץ כפר גלעדי. עדיין כלום לא ידוע, לא ברור, משהו מחלחל, פחד ראשוני, זיכרון של דיבורים על מקום התכנסות, אך עם זאת, קיימת מעט תקווה מתוך חוסר ידיעה....
בבית, מתוך הדיווחים בטלוויזיה, היה נדמה לי שאני רואה אותך. עומד בין המפקדים, כרגיל עם הנייד ביד, מנסה להבין , לתת עצות, להסביר. התקשרתי ליגאל, ניסיתי להבין מה קרה אך הוא לא הצליח לדבר, התדהמה, הבלבול, הכאב החד והמפלח לא אפשרו להבין דבר מהטרגדיה הגדולה שהתחוללה שם.
בפעם האחרונה שדיברנו, בשבת בערב, באליקים היינו עם החבר'ה. כמו תמיד ישבנו מחוץ לאוהל, הקפה ביד. יחד ניסינו לשמור על השפיות במצב המבלבל והנורא אליו נקלענו. שוב עלו הויכוחים הקבועים של בעד ונגד הצבא, הפעם ביתר שאת, מתווכחים האם המלחמה טובה לנו או לא, מה נפק ממנה וכך הלאה. לצד הוויכוחים היו גם הסיפורים של המשפחה, האישה, הילדים, ההתרגשות מעליית בנך הבכור לכיתה א', הסיפורים מהגן של בתך. כמה ברק היה לך בעיניים כאשר דיברת עליהם. ואנחנו יחד איתך, מתלהבים מהסיפורים, נזכרים בסיפורים מתחילת הדרך, בהוראות שנתת לאשתך בטלפון איך צריך לצבוע את המשקופים והקירות בדירה ששכרתם.... לצד כל אלו, ליוותה אותנו הידיעה שאנחנו עולים ללבנון, אי אפשר היה להימנע מהפחד, החרדות, תחושת חוסר האונים.
בשלב מסוים הודעת שאתה עולה רק עם הצעירים - המבוגרים משוחררים ויכולים ללכת הביתה. כך נפרדנו - אני בדרכי הביתה, ואתה בפיקוד על החבר'ה בדרך ללבנון.
הידיעה על מותך תפסה אותי אחרי שעות של חוסר וודאות בהן ניסיתי לברר עם החבר'ה מה קורה ולמה לא יודעים מה עלה בגורלך. שעות בהן עשרות תמונות משותפות עברו לי בראש (וכן אלי, בדיוק כמו שהסברת לנו עשרות פעמים לגבי תמונות, לפעמים הותרתי את הצמצם פתוח ולפעמים סגור - תלוי בגודל החשיפה שרציתי לתת...).
יומיים אחרי קבלת הידיעה - הלוויה. מאות האנשים, החברים מהצבע, מהעבודה, מהיישוב. כולם מחבקים, ממאנים להאמין שככה הלכת מאיתנו בגיל כל כך צעיר כשכל החיים עוד לפניך, החלומות, השאיפות, התקוות. בדרך חזרה חשבתי עליך. על השיחות שלנו, על הוויכוחים, על כל אותן פעמים בהן הסברתי לך שכל השנים עוד לפניך וכדאי לפעמים לתת למבוגרים "המנוסים" להסביר לך. נזכרתי באכפתיות שלך, ברצון שלך לתת לנו עניין במילואים כשהבאת לנו את המחשב שלך עמוס במשחקים.
אלי, כמעט חודש אחרי והמחשבות לא מרפות, התהיות, השאלות האינסופיות שלצערי לא מקבלות תשובה.
אני מקווה שבמקום שאתה נמצא אתה רגוע, שלו, ממשיך להתלהב מהמחשבים ומהעסק, ממשיך לדעת הכל, ללמד את כולם מה הכי נכון לעשות ומתי, להיות גאה באנשים שאתה אוהב, ממשיך להיות אתה עצמך, כפי שהיית וכמו תמיד ממשיך לדאוג לכולנו.....
ישראל אהרונסון
מעין צבי