אלי,
לא נתפס לדבר אליך בלשון עבר. איך אפשר?
רק אתמול דיברתי על זה עם ארז מזרחי ואמרתי לו שזה מדהים איך אנחנו מסוגלים לשלוח אנשים לחלל לחקור יבשות, להמציא המצאות מדהימות ולרפא מחלות אבל עדיין לא מסוגלים לקבל את המוות.
איך אפשר להבין שיום לפני, הסתובבת מאושר אחרי שעה במזגן עם קולה אצל ליבי והילדים בקרית-אתא ולמחרת אתה כבר לא כאן... איך אפשר?
איך אפשר להבין את הנמרצות שלך ביום הגיוס אל מול האטימות של המערכת אשר אותי ייאשה אך אתה לא נשברת עד שהשגת את רצונך וברגע אחד, יומיים וחצי אחרי, נעלמה לה כל האנרגיה הזו, איך אפשר?
אלי, ברגעים האלה נוטים לזכור את הדברים הקטנים שמהדהדים לנו בראש, הקריאה שלך אלי "ספקי!!!" לא יוצאת לי מהראש וכנראה תלווה אותי הלאה ביחד עם אותו משפט שאמרת לי וללב בשבת בבוקר "אתכם אני אוהב ואת מי שאני אוהב, אני אוהב עד הסוף".
אלי, בלכתך השארת לי משימה להיכנס לנעליים שגדולות עלי בשבע מידות ואני עדיין לא יודע איך למלא את החלל שנותר, אני מקווה שנוכל לשמור על המחלקה בסטנדרטים שאתה הצבת לה מכיוון שהיא היתה מקור לגאווה בשבילך. מורשתך תמשיך עם הגדוד ודורות של קציני חימוש עוד יפעלו על פי הרמה שאתה הצבת בגדוד.
אלי, אני מאמין ומקווה שתשמור על ליבי וילדיך ותעניק להם גם רגעי אושר מיום זה והלאה.
אני למדתי ממך המון ואתגעגע לעד.
ליאור
(סגן של אלי ביחידת המילואים)