ברגעים הקשים ניסה נחום לעודד אותי ואני ניסיתי לעודד אותו. מעולם לא נפרדנו. בבית-הספר תמיד היינו יחד. בצבא, מהיום הראשון ועד ליום שנפצעתי, היינו שלישיה בלתי-נפרדת: נחום, דוד ואני. ישנו יחד, אכלנו יחד והתאוננו יחד, סבלנו יחד ושמחנו יחד.
נחום מעולם לא למד בצורה שבה המורים ניסו ללמד אותנו. היתה לו שיטה: כל שנה התרכז במקצוע אחד. בכיתה ט' התרכז רק בטבע, גילה בקיאות מדהימה בצמחים, בבעלי-חיים ובכימיה, וברמה הרבה יותר גבוהה מזו שנדרשה בבית-הספר. בכיתה י' התעמק בתנ"ך בלבד, והגיע לבקיאות מדהימה. אחת מדרכי הבילוי החביבות עלינו היתה לצטט פסוק ולנסות לגלות היכן הוא כתוב מבלי לפתוח את התנ"ך. נחום כמובן, היה הטוב מבינינו. בכיתה י"א הוא למד מתמטיקה, ושוב ברמה הרבה יותר גבוהה מהנדרש; לקראת סוף השנה כבר החל ללמוד מתמטיקה גבוהה. רק כשהגענו לסוף כיתה י"ב הגעתי למסקנה שדרך הלימוד של נחום היתה הנכונה.
אם נחום היה יכול היה אומר לנו: מצאו את היד שתמשיך להשמיע את התקליטים שכה אהבתי, מצאו את האדם שימשיך להפוך את דפי הספרים שכה אהבתי.