רס"ן ירון פישר ז"ל

קורות חיים

בנם הבכור של חיה ומשה. נולד ביום ג' באב תשל"ג (1.8.1973) בחיפה. אח לליאת וטל.

בכרמיאל עברה עליו ילדותו. עוד בהיותו נער, כתלמיד, קשר את חייו למשפחת חיל האוויר, כשוחר "בית הספר הטכני להנדסאי תעופה" (ב"מכללה הטכנולוגית" של חיל האוויר). שם גם הכיר את אשתו לעתיד, גלית. דרכו המשותפת עם גלית המשיכה בשירות יחדיו בבסיס חיל האוויר תל-נוף. לירון ולאשתו גלית נולדו שתי בנות. רום נולדה ב - 10.4.2000 ושחק ב - 19.6.2004.

ירון אהב את שירותו ומילא מגוון תפקידים במערך הטכני של חיל האוויר, ביניהם קצין מוסך "בז" (15f-) בבסיס תל-נוף, קצין מדור מבנה בלהק ציוד וקצין ביחידת האחזקה של חיל האוויר.

מיום גיוסו לצה"ל בלטו יכולותיו, כישוריו, מעלותיו וחתירתו המתמדת למצוינות – בכל משימה ובכל תפקיד שהוביל. בשנת 2007 הוכר כקצין מצטיין בדרגת רב-סרן בחיל האוויר ואף זכה לתעודת הוקרה מטעם מפקד החַיִל.

תפקידו האחרון כאיש קבע בחיל האוויר היה מפקד גף קרב א' ב"בית הספר הטכני", ובכך הוא סגר מעגל שנפתח בצעירותו.

בזכות אהבתו למדינה, לשירות בחיל האוויר, הנתינה האינסופית שאפיינה אותו, שמחת החיים ששידר ושדבקה בכל מי שהכיר אותו – הפך ירון מושא להערצה בקרב פקודיו ועמיתיו. הוא העניק לחבריו הרבים תקווה גם ברגעים הקשים ביותר. כאשר טיפל בפקודיו גילה דאגה ומסירות לחייליו, והקרין אהבת אדם ויכולת מיוחדת לשלב בין ביצוע המשימה לשמירה על כבוד האדם.

מחלת הסרטן התגלתה בגופו, וירון אושפז בבית החולים רמב"ם בחיפה ב-11 באוגוסט 2007. במשך כשנה וחודשיים נלחם ירון במחלה עד פטירתו ביום ב' בחשוון תשס"ט (31.10.2008). בן שלושים וחמש היה בנפלו.

רב-סרן ירון פישר נפל בעת מילוי תפקידו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית אתא. הניח רעייה – גלית, ושתי בנות – רום ושחק; הורים – חיה ומשה, ושתי אחיות – ליאת וטל.

המשפחה חקקה על מצבתו את המילים מתוך השיר "זמר נוגה" מאת המשוררת רחל: "התשמע קולי רחוקי שלי באשר הנך / אוהבים ומתגעגעים לעד".

"אף אחד בעולם לא ימחק את כל החוויות שעברנו יחד," ספדה לו רעייתו גלית בתום שנה למותו, "חברות של שבע שנים ונישואין של אחת-עשרה שנים. שני אנשים, אני ואתה, בלתי נפרדים. הגיע הרגע שאף פעם לא תיארתי לעצמי שיבוא. הרבה אנשים, דמעות זורמות. אני צריכה אותך פה, שתעמוד לצידי, שתתמוך בי ברגעים הקשים, אך נגזר עליי לחיות בלעדיך בעולם הזה. אני נזכרת שכתבת לי: 'אני ממשיך לעשות מאמצים, ולאט לאט אחזור ובגדול. הרבה נשיקות וחיבוקים. את המלאך שלי והאור בחיי. את והילדות נותנות לי את הכוח הפיזי ובעיקר הנפשי להמשיך להילחם'. אני שמחה שכך הרגשת ברגעים הקשים, מוקף בחיזוקים ואהבה מהמשפחה ומהחברים הטובים שהיו מסביבך ודאגו לך בכל רגע. אני לא הספקתי לומר לך הכול: היית גיבור. נלחמת בכל כוחך. כולנו חשבנו שאולי תנצח. איפה שאהיה, אתה תהיה איתי שם. שנה חלפה מאז שעזבת אותי, שנה בלי לראות אותך, שנה שאני מנסה להמשיך בלעדיך ולא מפסיקה להתגעגע אליך, בלי יכולת לדבר איתך על מה שקורה, בלי לשמוע את תגובתך לטוב ולרע..."

בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל בשנת 2010 נשאה גלית דברים בשם המשפחות השכולות ועבורן, ואמרה: "בחרתי להשמיע קולה של אלמנה. להיות אלמנה, זה להתרגש מחדש בכל יום הולדת, לחגוג, לשמוח ולשיר בלעדיך לילדינו 'כן תזכו לשנה הבאה'... לחכות לדלת הנפתחת שאולי תחזור מחופשה ארוכה. להיות אלמנה, זה לחיות את העבר, לחוות את ההווה ולחלום על העתיד בלעדיך לכל ימי חיי. זה להרגיש ברגע את החלום מתנפץ, להרגיש כאב שאת עוצמתו לא ידעתי מעולם. להיות אלמנה, זה להרגיש איך ברגע מתחלפת לה שמחת חיים בעצב, בכאב, להרגיש געגוע שאין לו מרפא, געגוע שהולך ומתעצם עם הזמן, געגוע למי שהיית, למי שיכולת להיות, געגועים למשפחה שהיינו, געגועים לחלום. להיות אלמנה, זה לחיות את העבר, לחיות את הזיכרון ולא לשכוח שום פרט. לזכור את המראה, הריח, תנועות הגוף, המבט בעיניים, להרגיש, לשמוע את הקול. ולפחד, כן, לפחד שהמוח יבגוד ואולי פרט כזה או אחר יישכח. להיות אלמנה, זה להיות אם ואב לילדינו, זה להרחיב את ליבי, למצוא את האור בעיני ילדינו, ליהנות מצחוקם המתגלגל, להשתתף בכל ליבי ברגעים השמחים שלהם, ולחלוק עימם את כאבם, לדעת שהשמחה והצער גרים להם ביחד, להיות להם למשענת בחייהם. להיות אלמנה, זה לציין את יום הולדתך בלעדיך, לציין עוד שנה בלעדיך, לא לראות אותך מאושר, מתעצב, מתמודד, מנצח. לא לראות אותך... לא להרגיש אותך... כל כך הרבה לא... להיות אלמנה זה להלך על חבל דק שמפריד בין החיים איתך לחיים בלעדיך, לבחור בחיים ולגלות שזו הדרך הקשה, להבין שאת הכאב הנורא צריך למהול באהבה ובנתינה, כדי לתת משמעות לחיי. החֶסֶר הזה, הצער והכאב, מלווים אותי בכל מחשבה, בכל רגע, בכל צעד, זה לא עוזב, זה כל הזמן מלווה אותי".

בשנת 2009 נערך משחק כדורעף לזכר ירון בין נבחרת כרמיאל לנבחרת "אליצור נווה שאנן".

במלאות שנה למותו נחנכה בכרמיאל אנדרטה לזכרו, בפארק הנוער בכיכר השושנים מול פארק אופירה.