כל אימת שאני נזכר באבינעם הי"ד, גואה ליבי רגשות אהבה עזים וגעגועים. עם זאת, אין דמותו מתרחקת ממני בחלוף הזמן, והיא מצטיירת לנגד עיני עת היה מהלך בינותינו, וכפי שהיתה בפגישתנו האחרונה, כאילו נפגשנו זה עתה.
אולי בכך מתפרש המדרש: "צדיקים במיתתם קרויים חיים", באותם הצדיקים - ישנה חיות מעבר לאותה השעה של חיי העולם הזה, חיות הנמשכת גם לאחר הסתלקותם. ומתוקף אישיותם אין הם משתכחים מן הלב.
אין זה מקרה שביום בו התחלתי את לימודי בישיבה - מפגש של אמת עם תורת אמת, פגשתי גם את אבינעם. חבר של אמת, איש אמת. זכיתי ומהיום הראשון ללמודי בישיבה עד לגיוסי לצבא, משך של שנה וחצי ללמוד יום יום - "תמידים כסדרם" חברותא עם אבינעם. ל"משהו" יותר מזה לא יכולתי לצפות. אבינעם היה החברותא הבוגר שתמיד דאג לבדוק מה המצב, מה עם ההתקדמות, והטביע בי את חותמו בצורה כל-כך נעימה, שרק הוא עם יכולת ההקשבה שלו, האהבה והרצון האמיתי והעז לעזור - היה יכול. מאבינעם למדתי והתברר לי המושג "תורת חיים" בצורתו היותר מלאה. זכורות לי אותן שיחות רבות בהם עזר לי אבינעם לברר וללמוד דברים ולהתחיל ולעמוד על רגלי בעולמה של תורה, מעבר לד' אמותיה של הלכה.
בתור בחור צעיר בישיבה הייתי מתבונן מן הצד באבינעם בעת הלימוד, בעת התפילה ובעת שהיה משיח עם הרבנים: הלימוד המשותף הכל-כך נעים, התפילות בהם אי אפשר היה שלא להבחין באבינעם העובד את בוראו בלב כל-כך שלם ואמיתי, הרצון והשקיקה לבירור האמת שבכל דבר עת היה משוחח עם רבנים.
כמובן שגם לאחר שעזב אבינעם את ישיבת הגולן, עת עלה לירושלים והמשיך שם את לימודו, המשיך אבינעם ללוות את התקדמותי ותמיד אמר בחיוך: "שלא תוכל להגיד כלום, גם מרחוק אני דואג לך...".
דאגת תמיד לבדוק שישנה השאיפה לגדלות, הבסיס להתקדמות.
אינני יכול להתעלם מעמל התורה של אבינעם. אם לצערנו הרב ראינו את מסירות הנפש במותו בדרכו לירושלים - לישיבה, אי אפשר כלל לשכוח את מסירות הנפש בחיים בעמלה של תורה. העבודה הרבה על מנת לחייך בסוף כל סוגיה והיכולת להדגיש ולהרגיש את המתיקות שבתורה. כשהייתי מתבונן באבינעם ראיתי בו אוצר שהכיל בתוכו עולם מלא של תורה. אבינעם הרבה לחזור ולשנן תוך כדי לימודנו את דיוקו של הרב צבי יהודה זצ"ל על הפסוק "תורת ה' תמימה משיבת נפש" שהיה מדייק בפסוק תורת ה' תמימה - כשהיא תמימה אי היא משיבת נפש. ואין לי ספק שאותה התורה שנקנתה על-ידי אותה התמימות שהיתה לאבינעם בלימוד התורה היא שהחיתה את נפשו, הרי ראיתי זאת לנגד עיני. ואותה הרוח והחיות של אבינעם לא משה מנגד עיני.
ביומי האחרון באוהלי תורה לפני גיוסי לאוהלי צבא הרגשתי את אותה הרגשה נעימה, עת כף יד נחה על כתפי. אי אפשר היה לטעות, מגעו הנעים של אבינעם. הוא חיבק אותי ואמר: "לא יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרו", באתי להפרד ממך ומיד פתח את ספר משנה תורה לרמב"ם שהחזיק בידו, ספר המדע בהלכות יסודי התורה פרק ה הלכה י"א והקריא: "ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואע"פ שאינן עבירות הרי זה חילל את השם... הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנמים משורת הדין... ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין... עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".
הלכה זו ברמב"ם קבלה משמעות מיוחדת בעיני לאחר הרצחו של אבינעם. מבין שורות הרמב"ם משתקפת דמותו של אבינעם.
אבינעם נרצח בימי ספירת העומר. ימים אלו הם ימי אבלות של כלל ישראל. האבל הכבד בהירצחו של אבינעם הוא אבלו של כלל ישראל, כזה היה אבינעם.
אשרי שזכיתי להיפגש, ללמוד איתו אבל בעיקר ממנו ולהיות מושפע מחבר מופלא שכזה. חבר שהבסיס לחברותנו היה התורה, נצח ישראל. הרושם העז שנותר בי בל ימחה.
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.
עמיחי לנגפלד
ישיבת הגולן, חספין