צר לי עליך אחי אבינעם נעמת לי מאוד!
כל אחד מאיתנו בנוי מאוסף של תכונות ומידות שחלקן מאפילות על אחרות. אולם, כשלעצמי אני רואה את אישיותך במבט בהיר ושלם של אחדות כוללת של מידות טובות. אם אתייחס לתכונה זו או אחרת שלך אני מרגיש שזה יצמצם אותך. אולם, לפעמים אין לנו אפשרות לתפוס ולהתייחס לדבר ענק אלא בצמצומו.
שלושים יום של כאב עמוק, שלושים יום בלעדיך, אך כל רגע ורגע ברוחך אתה איתי, אין אפשרות אחרת שהרי המעט שקיים בי שלך הוא. כל כך הרבה עברנו יחד ובכל המצבים ספגתי ממך מבלי לברור את התבן מהבר, מה בכלל צריך לברור כאשר כל דבר ודבר נעשה בכל כך הרבה נועם, חן ונתינה בי סוף. תמיד חיפשת היכן אפשר לעזור ולהטוות דרך טובה יותר, היכן לשפר את הטעון שיפור.
בפורים היה לך מנהג קבוע במשלוח המנות, שאלת אותי למי אתן השנה? אמרתי לך לחברים שלך. אמרת לי מה החכמה? צריך לפתח להרחיב את המעגל.
30 יום זו תקופה קצרה יחסית, אך אתה כל כך חסר לי, לנו. אם זה בכניסה לבית המדרש ולראות את מקומך מיותם, אם זה בקבלת שבת ולהיזכר בך מתרכז ריכוז עמוק כל כך בלכה דודי ולאחריו השבת שלום הכל כך לבבית, משם אלי הביתה לעוד סעודת שבת ביחד, שרים יחד ועוד שיחה על דרך וכיוון בלימוד התורה ותמיד לצאת עם עוד הבנה ועומק בדרכה של תורה. וכל זה בנועם, כל כך הרבה נועם.
בכל מקום בו היית הטבעת את חותמך על כולם. לא התכוונת לכך אך אי אפשר היה שלא לספוג מאישיותך. ידעת לפתח שיחה עם בחור משיעור א' להבין ולהיכנס למצוקותיו כאילו זו הצרה שלך ומאידך, לדבר עם בחור בוגר הישיבה על דברים הנלמדים באוניברסיטה מבלי שנכחת בהרצאות. כולם, פשוט כולם אהבו אותך. ידעת להקשיב לכולם, לא פשוט לדעת להקשיב, לשבת ולהקשיב. הקשבת, ורק אחרי שהבנת והפנמת את העניין, אמרת את שלך בתכליתיות כזו שנסכת בטחון בלב האנשים סביבך וכל זאת בשיא הענווה.
תמיד ידעתי שלכל בעיה יש לי גלגל הצלה, אך כעת החבל נשאר קרוע ואינני יודע איך אוכל למלא את החסר. הרבה פעמים התלבטתי עם עצמי איך אני יכול לעשות דברים כמו שאתה עושה אותם. כיצד אני מאמץ את יכולתך לעשות כל דבר בשיא העוונה. תמיד נתת לי תחושה שאין בכך קושי ואם אני רק ארצה גם אני מסוגל לכך. איזה אתגר עצום השארת לי!
לא סבלת לשמוע על עצמך מילים טובות. חששת שיידבק בך אבק של גאווה. היית סובלן לכולם אך לא לבעלי גאווה. ברגע שהיית שומע דיבורים הנובעים מגאווה פרשת, ולא משנה מה! לא היית כזה שעומד מהצד ונותן לדברים לעבור לצידו. גילית מעורבות ואכפתיות היית מעורב כמעט בכל מקום בו היית, אם זה בצבא או בישיבה. כשחינכת - לא חינכת מלמעלה אלא כשווה בין שווים למרות שכולנו יודעים שהיית גבוה ומעל כולם. החכמה, החן והנועם היו משולבים אצלך באופן כזה שגם אלו שהחזיקו בדעה שונה ממך היו מרככים את התנגדותם כי הצלחת להעלות חיוך על פניהם ואז בטבעיות הויכוח הפך להיות דיון ענייני.
היית אידיאליסט בנשמה. כל משימה ותכנית היית משתדל לבצע בשלמות. "צריך למסור את הנפש גם בצבא וגם בישיבה", כך היית אומר.
רבות חשבת על בניין הבית שלך. לא מעט שיתפת אותי בכך ובכל פעם נדהמתי מחדש מאמות המידה המוסריות שלך, איך צריכים להתנהל הדברים. למרות שעוד לא נקשרת בקשר שכזה תמיד הערכתי את חכמת החיים שלך, איך שאתה חשבת שאמור להתנהל בית במצבים מסוימים. לפעמים הייתי שוקע במחשבות ארוכות לגביך עד כמה יכולת לחשוב על כל פרט ופרט. פחדת שמא זאת או אחרת תפגע אם תאמר כך וכך או שמא צריך להיות אחרת. היית לפעמים מתקשר מאוחר בלילה כדי להתייעץ מה לענות וכל פעם לא הבנתי מה פתאום אתה מתקשר אלי הרי אתה הוא מבינינו בעל המצפון הנקי. למרות שכל שיחה פתחת שאתה מתקשר אל המצפון שלך שייעץ לך - שנינו ידענו שזה בעצם הפוך.
תמיד היית כל כך זהיר ורגיש בעניינים אלו כי לא היית מוכן שאפילו יהיה ספק של פגיעה במישהו ואפילו אם זה יבוא על חשבונך. כמה התחשבות ואכפתיות למדתי ממך, לחשוב על האחר שלא רואה את הדברים כמוך.
כאשר נפטר אדם מן העולם אנו נוהגים לשמוע מפי חבריו שלו היה בנמצא אולי היה אומר כך וכך על עניין זה או אחר. האומר זאת מבקש לחדש משהו לשומעים בבואו לצטט מדבריו של מי שלא נמצא עוד בקרבנו. לנו - אין ספק כלל כיצד היית נוהג ומה היית אומר. לומר מה אתה היית אומר זה לומר משהו שמובן מאליו. אבינועם כל חבריך ומכריך הטובים לא יתבטאו כך לגביך שכן הרי אתה חי בקרבנו! אתה הצלחת להטביע בכולנו את אישיותך הנאצלת. כמה פעמים שמנו לב שאנחנו - החברים הקרובים מחקים אותך, אם זה בסגנון הדיבור ואם זה בצחוק שלך. לנו אין ספק כלל כיצד היית נוהג ומה היית אומר. לומר מה היית אומר לו היית עמנו - זה מיותר כי זה כאילו לומר משהו שלנו הוא מובן מאליו.
והלוואי שנזכה לחקות את מידותיך. חשוב היה לך לשמור על קשר עם חבריך. השקעת בכך המון מחשבה וזמן. שלחת מכתבים, הרמת טלפון למי שצריך. בזכותך ראיתי איך מכתבים יכולים לרומם אנשים במצבים קשים. הראית לי חלק מהמכתבים שקיבלת ונדהמתי לראות עד כמה קשר חשב לאדם.
זכורה לי אחת מהשיחות היותר חשובות בעיני שהיו לי אתך בתחילת דרכינו. ראית אותי עם פנים קודרות, נגשת ושאלת מה קורה. פתרתי אותך ב"סתם", אבל אתה ידעת שזה הרבה מעבר לכך. הכרנו אחד את השני טוב כל כך שלא יכולנו להסתיר כלום אחד מהשני. לבסוף אמרתי לך: "צריך זמן לכך, תגיד לי כשיהיה לך זמן". בו במקום לקחת כיסא וישבנו. ביקשתי ממך להסביר לי את האני מאמין שלך ביחס לענווה. הרושם מההתייחסות שלך חקוק בליבי, יכולתך להשיב תשובות כל כך מתאימות לכל מצב, חרוט בזיכרוני, ומאז אותו מקרה הבנתי מי אתה באמת ועד כמה זכיתי אני שאתה חבר שלי, קרוב כל כך אלי, ונכון תמיד להקשיב ולייעץ.
בבין הזמנים האחרון קבענו שנלמד משהו ביחד בזמן קיץ, אמרת לי שאתה מעדיף משהו בכתבי הרב כי אתה עובד על פרוייקט להקיף בשנים הבאות את כתבי הרב, לצערי לא זכיתי להתחיל אתך בכך. אך בטוח אני שכעת שיש לך חברותות טובות הרבה יותר ממני, מן הסתם ברגעים אלה הנך שוקד עם בחירי צדיקיא ועוסקים בסוגיות בהן היית ספון בבית מדרשנו. "בקרובי אקדש" - אין מציאות יותר מתאימה ונכונה כדי להבין את ממשות המילים הללו.
רצינות בלימוד, כל כך הרבה רצינות ואמת היו לך בלימודיך. לא ויתרת. תמיד שאפת קדימה לבלוע עוד ועוד. כאשר הגענו להר המור, לקשיי הקליטה הראשונים, דיברנו רבות אם זה משפיע על לימודינו או לא. תמיד סיימת את שיחתנו ביחודי, באופטימיות ובחיזוק לשנינו, "טוב זה רק ההתחלה" אמרת. ובאמת, רק חלפו כמה שבועות והיית כבר בפנים, קנית לך חברים נוספים, אנשים מסביב כבר קלטו את אופייך הנוח והנעים.
אבינועם אבינעם - אבי אבות הנועם, לכולנו נעמת. אתה תחסר לי. יחסר לי הלב החם שמבין ותומך, תחסר לי חכמת החיים, תחסר לי בכל צעד וצעד. הלכת למקור החיים, ולי אבדה אהבת אחים. חבל, חבל על דאבדין ולא משתכחין...
אורן סטבון