אבינעם אלפיה ז"ל

אבינעם -

נוקפים הימים וחולפים לילות, בקרים וערבים פוקדים חלונינו, ואתה, שהיית כה רחוק, נמצא כל הזמן ביננו.
אין יום בו איננו זוכרים אותך, ולו רגע, אין אירוע משפחתי שדמותך לא ניצבת, נעדר ונוכח, רחוק וקרוב, ממשות של פצע שותת.
רצינו לרקום את דמותך מילדות, מאותם ימים של יד ביד עם סבתא, יוצא אל הגן ומשם אתה שב, עוד נכד שחלקה בגידולו כה רב.
ידה האחת נתנה לאבינעם והשניה לשגיא ושלישית לעיתים לשלי, שבים מיום גן או מיום בבית ספר, תחנה ראשונה בבית סבתא אסתר, ארוחת צהרים ממטבחה של סבתא, שונה מזה של הבית, אך מאד טעימה.
שלישיה מענינת - שגיא, שלי ואבינעם, יחדיו בחצר בפנסקר, גינה גדולה וקומת עמודים, והשלושה משחקים, ממציאים ויוצרים, בחופשות הצטרפו ובאו בני דודים מהקיבוץ, מהמושב ורבתה הפעילות, ילדינו זוכרים איך בבואם התקבלו במאור פנים, בכיבודים מלוא חופניים, והיה זה עוד סניף בו מתראים עם בני הדודים.
המבט מבקש להתרכז בילד המיוחד, שהיה חלק מן הרקמה הזאת, והוסיף לה את טבעו ואופיו ויופיו, וקול צחוקו ורוחב חיוכו עודם מהדהדים עם רוחו, שמאז הוא איננו, היא נוכחת בינינו יותר מאי פעם.
ואנו -
נספרה לכם על העלם, אשר בינינו גדל, נספרה לכם על התלם, במו ידיו הוא סלל.
מהסיפורים עולה דמות של ילד שמח, עליז, דינמי, חרוץ ושופע אהבה אל כל הסובבים אותו. הוא היה מיוחד, ובמקביל כמו כולם. ובתוך משפחתו המורחבת הוא מצא את מקומו למרות שונות דרכו, שככל שנקפו השנים קיבלה צבע משלה.
במעגלים רבים נעו חייו הקצרים של אבינעם, נושקים זה לזה.
אל כל מעגל בא במלואו, בדגשים שונים.
מעגלי המשפחה, מעגלי הישיבות בהן למד, מעגל חברות מילדות, מנוער מן הצבא, מעגלים שידועים לנו וכאלה שהיו סמויים מעיננו. בכולם נע האדם שבו, משכמו ומעלה, בחן וברוך נע בם תמיד, כשמו, הביא נועם לשם.
אבינעם התרועע עם ילדינו. אבינעם למד וידע, אך ליבו לא גבה, וליבו לא גם בקטנות, ענו וצנוע היה.
עם הזמן השקיע אבינעם חייו יותר ויותר בעולמה של תורה.
זה עשוי היה להרחיקו מכולנו, כי יותר מכל ילדינו העמיק הוא בקיום מצוות, בלימודים, בהשקפת עולם ציונית ובמעש (שהתבטא, למשל, בפעילות למען הגולן), ומסלולו הצבאי רק מוכיח קשה היתה הדרך עם מאג על הגב, אך קשיי הגוף אינם מכניעים לא גב ולא רגליים, צריך להמשיך לטפס במעלה, צריך להמשיך לצעוד, לא איש כאבינעם יתן לחומר להכניע את הרוח. ורוחו בו תמיד קמה עוד ועוד. הלאה אל ההגשמה של "והגית בו יומם ולילה" של "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך...", "אפילו נוטל את נפשך". על הציניות היה מגיב בחיוך רחב, אם "איש באמונתו יחיה אז חיה ותן לחיות, הוא מכבד ומכאן גם היה מכובד.
אהבת ארץ ישראל שלו היתה מן המפורסמות. אם כתוב "קום והתהלך בארץ" הוא נאה דורש ונאה מקיים. גם את זה עשה בכל נפשו ובכל מאודו, וחבקו אותו דרכיה של הארץ.
שנותיו הראשונות עברו עליו בקרית מוצקין. ביקוריו הראשונים בגן היו עוד בטרם הגיע לגיל גן. עם סתבא עליזה או אמא היה מגיע לגן של שגיא בסוף היום, ובין רבע, בעוד שגיא מתארגן ואמא ממתינה הוא כבר טיפס על מתקנים, קשר קשר עם הגננת או עוזרתה, שמח לקבל חיבוק ומשיב במלוא זרועותיו הקטנות בחיבוק מקיף צואר בחום המסיר כל חיץ, כל דבר אצלו פשוט זרם בטבעיות.
בבית סבא וסבתא גניאל היה ארון של ממתקים. סבתא זוכרת בחיוך את אהבתו לשוקולדים, שתמיד זרמו בשפע מארון הפלא הידוע, הוא היה תמה "איך זה שהשוקולד אצל סבתא בא מן הארון ואצל אמא הוא בחנות וצריך אותו לקנות?"
בכלל הבית בקרית שמואל היה לו בית שני.
בספריה של סבא מצא ענין רב, והחבר הטוב ביותר שלו היה סבא אריה. הם היו משוחחים רבות, ואולי נמשכות עתה שיחות אלה בישיבה של מעלה...
סבתא עליזה אוהבת להיזכר באבינעם, בזכרונה הרבה יחד, בבית ובחוץ, בחול ובחג, שיחות של לימוד ושל חולין. את אבינעם ניתן היה ל'קנות' או פשוט לשמח באבטיח או בקציפת הלימון המפורסמת של סבתא עליזה.
"אצלנו הוא היה בן בית" כך סבתא עליזה, "הביקורים היו כה שגרתיים, עד כי קשה לדלות סיפורים ספציפיים". המלאות של החיים עברה למלאות בזכרונות, רוחו, ריחו וניחוחו היו ועודם. בחיוך מוסיפה סבתא כמה שמחה שבכל ביקור, גם לימים, שכבר בגר, ומצא את כיוונו כתלמיד חכמים ובן תורה, היה שולף מעיתון "הארץ" את מדור הספורט וקורא, שמחתי שיש לו עניין במשהו, נוסף לעולם התורה שנכנס אליו".
מעגל הקשרים עם בית גניאל נמשך גם כשהמשפחה עוברת לקרית אתא. מעגל הקשרים בקרית אתא מקבל תנופה.
ילדות: גן. בית ספר. חיי חברה בגינת הבית עם בני הדודים, מה הם זוכרים משם? מה הם לוקחים?
בית סבתא אסתר היה בית שלישי. לשם באים אחרי הלימודים והבן, שם מקבלים ארוחת צהרים ומחליפים עם סבתא חוויות על מה שהיה במשך היום. בית סבתא היה מקום שבאים אליו לטעום מטעמים שרק סבתא יודעת לעשות, קישואים ממולאים, קובה ועוד מאכלים ומעדנות.
חלון יש בביתה של סבתא, שניצב במעלה המדרגות העולות אל הבית בקומה השניה, דרכו ניתן להציץ אל המטבח, לראות אם סבתא נמצאת, להגיד שלום, לשאול לשלומה, לשאוף ניחוחות, לקבל תיאבון ולטעום.
מן החלון אפשר לשאול דברים, חלון תיקשורתי מאוד, דרכו עברו אמירות 'אהלן וסהלן' ו"אללה ירדה עליק" ('שלום וברכה' ו'ה' יתרצה לך' בערבית המדוברת בפי סבתא, מתובלת בערבית, ערבוב אוטנתי, מובן ואהוב על נכדיה).
בימים של שכנות היה מזכה את סבתא ב'שבת שלום' בשובו מן התפילה, היה יד ימינה בכל מה שביקשה, את הסעודה היה מסיים בברכה השגורה בפי סבתא "ספרה דיימה", שפירושו - 'יהיה רצון שהשולחן יכון לנצח'.
אבינעם הולך לגן. גם שגיא, גם שלי. סבתא אסתר המלווה.
דואגת שלא ישכחו דבר. כדי להגיע הביתה בשלום היה צריך ללכת לפי הקצב של סבתא, אבינעם דאג לכך. אם שלי מיהרה מדי היה נוזף בה שלא תקשה על סבתא.
את אהבתו לסבתא אסתר ביטא בכל דרך אפשרית, גם סבתא עליזה מעידה על כך בדבריה.
שלי ואבינעם היה צוות לענין. שגיא הוא חלק מן החבורה, יחד היו מאד פעילים, בחיפוי הדדי מלא כיאה לשכנים. שובבים, ללא לאות, מעשי משובה והשתוללות.
בהיותם בני שלוש רצו להרבות את כמות הסכו"ם בבית סבתא, יחדיו, במבצע משותף, הוציאו את כל הסכום מן המגירה ושתלו אותו בגינה. וכששלי ננעלה בתוך הבית, הוא חילץ אותה דרך אגב בקבוקי החלב.
התמונות שבאלבום, מספרות. ילדות מאושרת...
שלי ואבינעם, שלי ושגיא, חיבוק של בני דודים אוהבים.
יום הולדת לאורן - חבורה גדולה מחוברת.
פורים, נמר בחורש הטבעי בגינה נמר מחייך, לא לפי הזמנה.
זה החיוך שימשיך להיות משוך על פניו.
סבתא בימינה שלי, בשמאלה אבינעם, שגיא כבר גדול, בלי יד כבר יכול...
אבינעם בר מצוה. אבא כותב לו הדרשה, אבינעם גאה בה ובכותבה, ולגאולה הוא מסביר שרק אביו יכול לכתוב כזו דרשה.
ומבר מצוה לבר מצוה בבר מצוה של חיים, דרש אבינעם להיות זה שיסיע את סבתא אסתר בכיסא הגלגלים אל בית הכנסת והאולם, הוא לא נתן שיקחו ממנו את המצוה.
היה מחייך ושמח וידיו גם במעשי-שטות היה שולח.
בהיותו בתיכון ביבנה, היה שותף פעיל מאוד בפעלול שאפשר להגדירו "עובר גבול", ורק בזכות נועם אבינעם זה נגמר בדרכי נועם: חבורת נערים, הרימו רכב 'קל' של אחת מעובדות המטבח והכניסו אותו לתוך מבנה בבית הספר, למצב 'בלתי נסיע', וכמעט בכל קנה מידה מעשה "שלא יעשה". האשה, אביגיל, הביטה בנעשה, בפרחחים, והסכם עשתה עם אבינעם - אם הרכב יוצא, ישאר הדבר ביניהם ולא יודע הדבר למנהל. את זאת ספר אבינעם לגאולה בסודי סודות.
גם לאמיר בר, זכרונות מאותם ימי פינסקר הרכים:
"בגן העדן של ילדות אשר היה פורח, אבינעם היה חלק מנוף ילדותי.
זכרונותי הראשונים הם מהבית ברחוב פינסקר, שנדמה כי היה "למטה כללי" ולמרכז הפעילות של משפחת אלפיה. סבתא אסתר בקומה הראשונה, ובשניה "שגיאנעם". מאחורי אותו בית, כר דשא רחב שהיה עבורנו מגרש משחקים, הבאנו לידי ביטוי את כשרוננו הספורטיבי, משחקי כדור היו לדבר שבשברה, ברקע דמותו של הילד אבינעם אוחז בכדור בידו האחת, לבוש בבגדי קיץ ספורטיביים, מוכן ומזומן לעלות למגרש".
עופרה ושלי זוכרות אף הן את החצר ומשחקי הילדות, התופסת, הכדור, מחנות, מלחמות, הדשא, הורדים, צינורות המתכת, עמודי הבטון (בקומת העמודים של סבתא היה ה"מחנה" במילעיל. שם היתה נקודת המפגש), וגם את המרפסות שם קוראים בספרי מתח ומסתורין וברקע ריח האוכל של נעמי, ריח האוכל של סבתא...
כשמדובבים את בני הדודים, עולה בזכרון רבים חג הסוכות. סוכות אצל סבתא.
הקמת הסוכה היתה אירוע שלו היו שותפים בני הדודות והדודים.
צריך למתוח בדים ולהתקין קישוטים, ויד אחת עושים הבנות עם הבנים, שגיא ואבינעם, שלי, אמיר ואחרים. כך בנו סוכה מוארת וירוקה, ודאי חלמו הם על סוכת שלום.
גם ירון בר מזכיר את החג בדבריו:
"באחד מימי הסוכות התאספנו כרגיל באותן השנים לארוחה של חג אצל סבתא אסתר בחצר. עבורנו הנכדים והנכדות היתה זו חגיגה אמיתית, לא הארוחה.
ככל שזכור לי לא היה במשפחה העניפה אפילו אכלן אחד, אבל על 'קובה' לא ויתרנו. הדור הצעיר סיים בזריזות יתירה את הארוחה וזאת כדי לא להפסיד זמן איכות למשחק יחדיו (גם השתוללות וזריקת תמרים נחשבה למשחק).
באחת ההפוגות בקרב התמרים התמקמנו, קבוצה של נכדים, במרפסת הכניסה לבית סבתא, תוך כדי חילופי דברים ביני לבין ינון, שעיקרה מי בינינו יותר טוב (בזריקת תמרים), קבעתי "אני שווה אותך", צרוף המילים השגור בפי הילדים. אבינעם, הצעיר מאתנו בכשבע שנים, שהשתייך לחבורה שלנו, האזין לויכוח מבלי להתערב עד לאותה אמירה שלי, אז נגע קלות בגבי כדי שאתייחס אליו, פניתי אליו וע"פ מבטו והבעת פניו ניכר היה שביקש לומר דבר מה: "אם אתה שווה אותו זה אומר ששניכם אותו הדבר" עניתי "לא, אני שווה אותו משמע אני טוב ממנו" והקטן מתעקש: "זה לא יכול להיות, אם אתם שוים אז אתם אותו הדבר, אין יותר טוב או פחות טוב זה שוה".
גם כשהבנתי שהצדק עימו עניתי: "אבל ככה אומרים וזהו" והוא "אז ככה זה לא נכון להגיד".
באותו רגע יותר משנעלבתי מהעובדה שילד בן חמש (פלוס - מינוס) שם לב לעיוות שבדברים ומתקן אותי, הרי, יכולתי לחשוב וצריך הייתי לשים לב ששוה זה אכן אותו הדבר), קלטתי ש.. אופס, הילד, אבינעם, חד מחשבה וחכם!"
אמיר בר מספר:
"בנית הסוכה המסורתית היתה עבורנו, הילדים, חגיגה שהחלה בחיתוך עץ התמר שבגינה, אשר נדמה היה כי כל שנה הוא גבוה יותר. זכורה לי הישיבה בסוכה בימי החג, כאשר בהפסקות בין הארוחות, אנו הילדים, גדולים כקטנים, היינו עסוקים בקרבות תמרים ומידי פעם הרחבנו את זירת הקרב וזרקנו תמרים גם על ילדי השכונה.
קול צחוקינו היה נשמע למרחוק והעיניים המחייכות של אבינעם כבר נחרטו בזכרוני, חיוך אמיתי זה, הפך לסמלו המסחרי."
ירון זוכר ריטואל קבוע בבית הכנסת: "כל גיחה התבצעה על ידינו, בני משפחת בר, באיחור מה, בהכנה לוקה בחסר (סמכנו על כך שסידור התפילה והחומש כבר ימצאו בבית הכנסת), הגעה אל שער החצר, כניסה לביהכ"נ והמראה: בשורה הראשונה ישובים / עומדים נתן, שגיא ואבינעם. המבטים מצטלבים, (מתכוונים לומר 'שלום, בוקר טוב', וחיוך גדול לבבי מצדכם לעברנו).
מכאן ואילך, כמו לפי נוהל שנקבע מראש בו מתרחשים הדברים:
אנו מתמקמים שורה אחת או שתיים לפני הסוף, שגיא ואבינעם מאתרים סידור / חומש פנוי, מדפדפים ופותחים במקום בו קוראים או מתפללים, מפקידים בידי כל אחד ספר, מלווים בעקיבה באצבע אחר הכתוב עד ש"נתפס", דרישה הדדית לשלום, חיוך... וחזרה לשורה של נתן. כמובן מעבר מסידור לחומש או בסדר הפוך מצריך עדכון, שמצידכם מגיע בטבעיות גמורה.
אח... היו ימים וישנם אירועים שרק ממרחק זמן אפשר להבין כמה היו טובים, וכמה שגרה זו מיוחדת היתה.
אמיר זוכר בהתפעלות את אבינעם משמש בקודש: "תמיד נראתה בעיני מיוחדת יכולתו של אבינעם הצעיר לעלות לתורה ולקרוא בפני קהל המתפללים המבוגר"
ימי הבחורות והנערות במעגל המשפחתי בזכרונו של אמיר:
"השנים עברו, שגיא ואני נהגנו להיפגש בביתו לעיתים קרובות, במהלך פגישותינו מדי פעם הגיח אבינעם והחליף חוויות בשיחה קצרה שופעת ציניות והומור, שמיוחדים היו רק לו.
כשאבינעם לא היה בבית הייתי מקבל משגיא דיווח על יעד הטיול הנוכחי שלו בארץ, שגיא היה מאוד גאה באחיו.
זכור לי מקרה בו שמעתי קלטת שהוקלטה על ידי אבינעם באמצעות רשמקול נייד באחד מטיוליו בארץ, בה הוא מתאר בהומור ובהתלהבות כיצד הוא וחבריו נכנסים למערה. מאז אותם ימי נעורים, הזדמן לנו, לצערי, להיפגש רק באירועים משפחתיים, בהם התרשמתי מאהבתו לדרך החיים המיוחדת בה בחר והשלמות הרעיונית שהקרין.
זכורה לי היטב פגישתנו האחרונה, שהיתה בצוהרי יום שישי, בתום הפגישה התענינתי בעט שבכיס חולצתו. אבינעם השיב בהומור, "איך יודעים אם כבר נכנסה שבת כאשר מביטים בבחור דתי?" לא ידעתי. "מביטים בכיס חולצתו ורואים, אם יש בו עט, אם כן - סימן שהשבת לא נכנסה."
מעגל מיוחד במינו נוצר בין אלפיה ובוקע:
את חגית היה מגדיר אבינעם כדודה אהובה, ושדמות מחולה היה יעד מועדף לביקורים, גם שם הרגיש כמו בבית. גם שם קבלו אותו כבן.
הקשר התבטא, למשל, ב'ירושות' - כל הבגדים שהיו קטנים על שגיא עברו לאבינעם וממנו עברו בבוא העת למשפחת בוקע, שם עברו אלה מאח לאח לרעהו בסדר ידוע.
מהרבה שעות איכות יחד של הבוקעים ואלפיה, זוכרים בני בוקע בעיקר את לילות הסדר האחרונים שחגגו שתי המשפחות בשדמות.
אבינעם היה עורך הסדר. איתמר מספר: "היו לו שלוש מצות יד עגולות גדולות שהוא קנה. ב'יחץ', כנהוג, הוא בצע את המצה האמצעית, את החלק הגדול הניח בצד לאפיקומן. חשבתי שחבל שזה סתם יהיה מונח ולא ישתתף במשחק, אז גנבתי לו את האפיקומן. כשהגענו ל'צפון' סיכמנו בלי לתכנן מקודש לחול, שהוא יתן לי משהו ששנינו נהיה מרוצים. בפעם אחרת שהגיע אלינו הביא לי 'מסכת אבות' עם פרושיו של ר' אריה לוין. וכך כתב בהקדשה:
"לאיתמר,
טוב מאוחר מאשר בכלל לא...
ואין טוב אלא תורה
שנאמר "כי לקח טוב נתתי לכם..."
שתזכה ללמוד ולהפנים את תוכנה של מסכת אבות
מסכת המידות של כל יהודי,
ואם אכן תלמד אותה היטב,
לא יהיה עוד צורך בתשלום על "גניבת" אפיקומן. שלך אבינעם.
אחרי שנה קבל איתמר ספר נוסף, על חשבון של גניבת האפיקומן: "כותנות אור" שעניינו צניעות.
וכך כתב בהקדשה:
"לאיתמר
בעקבות מציאת "הצפון"
ולרגל בואך בקרוב ממש בעולמם של "צפונות התורה"
שתמשיך מסע מתמשך
מתוך מסירות, צניעות וענווה
המון בהצלחה
שלך אבינעם.
יעקב כתב עליו: אבינעם הוא הצניעות, הענוה, המידה הבולטת ביותר באישיותו לאורך כל הדרך. מעולם לא בלט יותר מדי בשטח, תמיד הקשיב לאחרים, למד מכל אחד, תמיד בסבלנות, בחיוך, בהבנה שקטה שחודרת עמוק...
יעקב הכין משחק "חפשו את המטמון" בו הוצגו חידות במהלך הסדר, אלה הקשורות להגדה, כל היודע תשובה זכה בנקודת זכות, אבינעם שידע את כל התשובות לפני השאר המתין בסבלנות ורק כשכלו כל הקיצין ענה בצניעותו החביבה. השאלה המסיימת היתה מקיפה וקשה, אבינעם שידע אותה נענה לבקשתו המרומזת של יעקב לא לענות, בסופו של דבר רק אבינעם ידע את הפסוק - "והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהי אור... והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד, ז', ט')
הפסוק הזה מעורר ביעקב תקוה: שאחרי העלטה שנפלה עלינו פתאום עם הסתלקותו של אבינעם בסערה השמימה, יגיע אלינו גם האור הגדול המובטח על ידי הנביא".
יעקב זוכר גם את האופן בו שיתף אבינעם את סבא וסבתא במה שעשה בהיותו בצבא. היה לו חלק בחדירות בעומק שטח לבנון, הוא עבר אימונים מפרכים, אבל בבואו אליהם היה מכסה על הקשיים ועל הסכנות, הכל מסר בחיוך, בהסתה ובבדיחות דעת, כאילו הכל 'משחק ילדים'.
לעדי זיכרון נוסף מליל הסדר האחרון המשותף, ובם האחרון של אבינעם: "אחרי הסדר שנגמר אחרי חצות כמעט כולם נפלו למיטותיהם, אבל אבינעם התישב על הכסא הכי פחות נוח בבית, כדי שלא ירדם, ופתח ספר לימוד "ליל שימורים". הדבר עניין אותי והתיישבתי לידו. הוא שמח ואמר לי "יופי, עכשו תחזיק אותי ער..." למדנו כמה פסקאות קצרות, היה מאד מעניין אבל לא החזקתי מעמד. אני פרשתי אחרי רבע שעה, בצער, אך אבינעם הרגיע אותי והסביר לי שאין על מה להצטער, שכך נכון, ועדיף שאלך לישון כדי שאהיה ערנית למחרת. אני לא החזקתי אותו ער, והוא ודאי למד הלאה עוד כמה שעות טובות".
עדי זוכרת יום שישי אחד, לקראת שבת, לפני שנה שנתיים, "אבינעם אמור לבוא אלינו לשבת עם האוטו. נזכרנו שחסרים בבית מספר פריטים בסיסיים (חלב, פירות). מובן שהתקשרנו לאבינעם שיקנה לנו מהדרך. כרגיל, אבינעם נענה בשמחה, רשם בפנקסו 2-3 פריטים. כשהגיע הביתה נכנס עמוס בשקיות, הרבה יותר ממה שבקשנו, שפע מכל טוב... את מחיר הקניה הוא 'לא ידע' או 'לא זכר', ונשארנו בעלי חוב..."
מעגל החברים של אבינעם היה מעגל תוסס ורחב ושוטף ביותר, מטבע הדברים ומטבעו שלו, וגם באלה הטביע חותם יחודי ואיכותי. בכל מעגל חברתי שהיה, בתיכון, בישיבה, בצבא, לא היה מי שהרגיש מאויים על ידו, אדרבא, היה הוא זה שהוזעק ליישר הדורים ולפייס, כי דרכיו תמיד היו בנועם. כשמו כן הוא.
למי שהיה במחיצתו יש הרבה מה לזכור, וכמו שכתבה עפרה (ליברמן-פרסלר) "חוויות רבות חוויתי במחיצתו, לשמחתי הרבה ואפילו לגאוותי אפשר לומר, חוויות שעוד ילכו איתי ברבות הימים." ועוד כותבת עופרה: "אורו, דעותיו, קולו, יחסרו לנו ולי באופן אישי. בכל שיחה אתו פשוט הרגשתי שאם רוצים להיות כמוהו, פשוט צריך להיות הרבה וכמה שיותר במחיצתו, אחרת הכל יברח. וכך מנסה בכל שיחה להדביק את הפער בינינו, מצאתי את עצמי משוחחת, מתווכחת ומסכימה עם אבינעם. כל שיחה הסתיימה בטעם של עוד ועוד, טעם זה ישאר אתנו תמיד, תמיד. צדק ואור הלכו מאתנו, ניצוצות מאורו ישארו עמנו לנצח. חלל עצום נפער אתמול, חלל בליבי, חלל בנשמתי."
הילד גדל ובני עקיבא בדמו, מתלהב ומלהיב, וכבר הוא מדריך, מאמץ אל חיקו סניף מרוחק מביתו (הרי ברחוב שלו היה סניף ממש קרוב), והחניכים היו מעתה עיקר מעשיו, פעולתו וכמעט עיקר חייו. בביקורי השבת שלנו אצל סבתא לא יכולנו כבר להנות מנוכחותו כי החניכים קראו לו, והוא נענה לקריאה, שבאה בעצם מתוכו. ימים אחרי כן, עוד לפני האסון, הייתי פוגשת תלמידים שידעו לספר שהוא היה המדריך שלהם. מה שאנחנו ראינו היתה המסירות שלו, ההשקעה, המאמץ, השהות ללא גבול שם, בסניף. אלה שהיו איתו רואים כי "זכות" נפלה בחלקם על כך.
את עפרה ואת שלי, היה אבינעם לוקח לסניף ולחברה בבני עקיבא, ולמרות הבדלי ההשקפות והמנטליות בין שלושתם מצאו ביחד הזה הרבה טעם, גם ויכוח, גם כעסים, גם הבנה, כמו מימשו ביניהם את המושב "מחלוקת לשם שמים".
מושג החברות של אבינעם היה מעל ומעבר לכל מה שמצוי במציאות הישראלית. הרעות של אבינעם עמדה במבחנים רבים מספור, ורק מקצת מהם מועלים כאן על הכתב.
אופיר, שרואה לנגד עיניו את חברו - אהובו "דמות כל כל חיה, חייכנית, דינמית ותוססת..." מאבינעם לוקח אופיר את הצו "לעשות טוב", שהרי זו היתה כל שאיפתך בחיים, ואנחנו כאן כדי להשלים את שלא הספקת..."
מוסיף אופיר "אהובי! דע לך שאהבת אמת כזאת שנכרכשה לה בין ספסלי בית המדרש ובין שביליה של הארץ הזאת, היא אהבת נצח, והיא ממשיכה לפכות בליבי גם עכשו, כשאינך כאן. יותר מכך, דומה אף שהיא מתחזקת והולכת מיום שהלכת, ואין לי הסבר של ממש לכך. יתכן שזה משום שאהבתי את הטוב שבך, את הטוב שבנשמתך, ואת זה הרי לא יוכל לכבות אף מרצח נתעב. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה".
לאופיר היתה הזדמנות לחוות את הטוב שבטוב שברעיו: שתי תמונות הוא מעלה בזכרונו: "בתמונה האחת אתה ניצב לך, רועד מקור, בשעה שתיים עשרה בלילה ליד הכניסה להר הרצל, והכל מסביבך עוטה לבן, לבן של שלג ירושלמי של שלהי טבת, שנדמה היה כי ירד במיוחד כדי לשמח את ארוסתי נעמה ואותי במסיבת האירוסין שלנו שחגגנו באותו ערב. כאשר בשרתי לך את בשורת אירוסי לקראת חצות, לא חשבת על הקור ועל השעה המאוחרת, אלא זינקת בשמחה מן המיטה והודעת לי שאתה מחכה שאבוא לאסוף אותך, לאחר עשר דקות, ואכן עמדת שם בשעה היעודה וחיכית."
התמונה השניה שאופיר נזכר בה היא ביום חתונתו, כשאבינעם מחבקו ומברך אותו, ואופיר חושב על היום בו יוחלפו המקומות ואבינעם יהיה החתן. אלה היו מילות הפרידה שלו מאבינעם.
מתוך דבריו של אופיר למד אתה כיצד נרכשת האהבה לארץ ואהבת הרע: "מי היה מאמין שלא נוסיף עוד לכבוש יחד את שבילי הארץ הטובה הזאת? שלא נחצה עוד נחלים וואדיות, שלא נטפס עוד על הרים וגבעות, ולא נזכה שוב לשתות (ואף ליפול אל...) מימי בורות ובארות?"
אופיר בדבריו מביא 'קורטוב אבינעם' ומסיים דבריו בדבר הלכה, כמקובל בשעת פרידה. דבר ההלכה מדבר בעד עצמו: "הייתי רוצה שניזכר בלימוד האחרון שלמדנו יחד בישיבה: אני אוחז כעת את ספר "מוסר אביך" שכתב הרב קוק, וקורא מתוך מידת הגאווה שב"מידות הראי"ה": "הכרח הוא לאוהב השלמות האמיתי לנער מליבו כל אבק הגאווה...". "כל מי שמשתוקק לאור ה' שיאיר על נשמתו, ימאס בגאווה..." מי כמוני יודע, אבינעם, כמה חיפשת לשאוף אל השלמות, וכמה מאסת בגאווה, אך מצד שני "לפעמים מתגאה הצדיק מאוד מפני גאוות ה' שמרגיש בלבבו, ואז הוא קודש קודשים... וגאוה זו היא ממולאת בענוה, הממוזגת בגבורה ובשמחה, ואהבת נצח לכל". כמה מיטיבים הדברים הללו לתאר את אישיותך, וכמובן, מובן פתאום מהכין שאבת את אותה גבורה ושמחה שאפיינה אותך ואת אותה אהבה לכל."
מעניין החברות לענין לימוד תורה - ידע אבינעם כי מה שהוא לומד אינו מנותק מן החיים אלא מוליך ומדריך לדרך חיים. כך עולה מן הדברים הבאים:
"הקדוש ר' אבינעם אלפיה הי"ד, כל ענינו וכל אומר חייו, וממילא כל פעולותיו והלך חייו, וממילא כל פעולותיו והלך חייו היו מתוך המבט העליון הזה לעשות רצון ה' באמת ולהיטיב ולהשפיע חסד לכל ברואיו באהבה גדולה, ומתוך הבנה והכרה זו היה יושב בישיבה... ולומד בשקידה עצומה וברצינות מרובה להבין מהיסוד ולא לעגל פינות, מתוך הבנה שלדבר גדול זה הוא שייך, ועל ידי זה יביא את מירב התועלת לעם ישראל ולעולם כולו."
סיפור המעשה הבא מעיד על אבינעם ועל דרכו בשילוב התורה עם החיים, מציאת חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם:
מעשה קטן שהיה לי בערב שבת קודש. הייתי צריך להשלים מנין בקבר רחל אשר בבית לחם תובב"א. נכנסתי לבית המדרש, ומצאתי את אבינעם ואת חברו שבא להתארח אצלו בישיבה לומדים.
אבינעם שמע שדיברתי עם אחד מהחברים על כך שחסר מנין בקבר רחל ושאין לנו דרך לסוע לשם, אבינעם קם ואמר, אני וחברי ניסע לשם במונית. כשעתיים לפני כניסת שבת נסענו במונית לעבר המחסום בבית לחם ושם חיכינו עד שיגיע ג'יפ צבאי ויכניס אותנו לתוך הקבר, אך הצבא בסופו של דבר הודיע שלא יוכל להכניס אותנו, וכשלושים דקות לפני השקיעה החלטנו לקחת מונית ולחזור לבית וגן. אמרנו לנהג שיעצור מספר דקות לפני השקיעה, ומשם נמשיך ברגל לבית וגן אל הישיבה.
ירדנו מהמונית ובמרחק הליכה של כארבעים דקות מן הישיבה עלתה שאלת טלטול החפצים האסורים, מכיון שלא היה שם מי שיפסוק בחר אבינעם להשאיר הכל במקום". זה אבינעם, שמח לעזור, לעשות חסד, מוכן לוותר לשם כך על רצונותיו ותוכניותיו, וכל דבר שעשה באהבה עשה, עם חיוך על הפנים, בענווה גדולה, בדקדוק במצוות, בלי לחפש הקלות. (מי כתב זאת? לא כתוב!!)
אחד מפרקי המסירות של אבינעם למעשה הציוני שבו היה גם ביטוי לאנושיות שבו, לחבר שבו ולנועם שבמהותו היה הפרק של המאבק על הגולן.
חנה, כותבת על כשרונו להסתדר עם כולם, גם במצבים לחוצים, לעיתים היו מזעיקים אותו לעזרת צוות שנתקל בהתנגדות, "כמובן, קראו לו כדי שיסדר את הדברים בנועם". בם בתוך המטה ידע אבינעם להסתדר עם כולם ולתמרן כך שכולם יהיו מרוצים וכך יתרמו כמה שיותר. הוא ידע לצוות אנשים שיסתדרו בינם לבין עצמם, לתת רכב למי שזה נחוץ לו וכך הלאה. המסירות והפעלתנות שהתבטאו בנושא זה היו מאפיינים בכל דבר שעשה. ההורים נאותו לתת את הבית שברחוב פינסקר כמטה מאבק, ואבינעם היה שם להפעיל צוותים, להרגיע את הרוחות במקום שהיה צריך ועוד. שראל בן צבי מספר:
"במאבק על הגולן גיליתי עוד אבינעם שארגן את המטה בחיפה ועשה זאת בצורה מושלמת. בן אדם שדאג לדירה בקרית אתא בשביל החבר'ה מהישיבה והוא נשאר איתם עד שעות הבוקר המוקדמות ואפילו ישן שם למרות שהבית שלו היה במרחק עשר דקות הליכה משם.
אבינעם תמיד דיבר על כלל ישראל ותמיד רצה לעשות את הדבר הנכון כרגע. תמיד עמדה לנגד עיניו השאלה: מה עם ישראל צריך שאני אעשה עכשו? והוא תמיד פעל לפי התשובה שהוא נתן לשאלה זו."

רצינו לרקום במילים חיים שלמים,
ומה שעלה על הכתב
מעט שבמעט מן הרב
שהיה בעלם הזה, האהוב
שהלך מעמנו - והוא לא ישוב,
אך מה שהותיר בכל מי שהכיר
גדול ממילים ומכתב.

גינה גניאל