נעמי, נתן, שגיא,
מרגע הוודע האסון הנורא בהירצחו של אבינעם ז"ל הקשבתי בצמאון סיפורים על מעשיו, מחשבותיו לדרכו מפי הבאים אל ביתכם, כפי שראו אותו עיניהם.
כשביקשתי למצוא, וחפשתי לא מעט, מילים שיאפשרו ולו במעט לבטא את עוצמת האסון, עומק הכאב והרגשת הצער שבשותפות (אם יש מקום לשותפות) באובדן, העליתי חרס. מעולם לא קרה לי שכל כך הרבה פעמים ישבתי ומחקתי, ושוב כתבתי ושוב מחקתי משפט יחיד או צירוף מילים שמתיימרים להביע צער. המילים כולן נראות דלות כל כך, שגרתיות משהו, נטולות עומק ורחוקות מלהיות כנות במשמעותן אל מול מדד התחושה. כך זה כשאוחזים בעט ומבקשים לכתוב: יתר על כן נעלמה היכולת להישיר מבט אליכם ולומר דבר מה כי גם נחמה אין בפי. ההתבטאויות האינטואיטיבית ביותר שעלתה מן הרגע שבו שמעתי את בשורת האיוב, וכמו אז גם עכשו וכנראה גם בעתיד, פשוטה, חילונית וילדותית: למה?
האזנתי לראשי הישיבות, שנשמעו ונראו שבורים ושפופים משהו, שניסו להסביר את דרכי האל ולהניא את הנוכחים מלהטיל ספקות במעשי הבורא, נראה כי גם הם לא ממש מבינים ומשתוקקים לקבל תשובה לשאלה האסורה.
אולי יתכן שהתשובה היא פשוטה:
"אבינעם, פשוט היית גדול מהחיים, וככזה עלית לישיבה של מעלה!"
דרכינו והעולמות בהם חיינו לא ממש חפפו, אלא השיקו זה לזה בנקודות זמן לא רבות ולפרקי זמן קצובים. אך תמיד, עוד בחייך, כל פעם שסיפרו אודותיך, השתמע מן הדברים באופן ברור שיש במה להתפאר ממעשיך.
תלמיד ישיבה שקדן, עובד ה' באהבה וביראה, לוחם אוהב מולדתו, איתן ומוצק בדעתו, חבר קשוב ונערץ, מדריך רב השפעה... ועוד ועוד.
את כל שעשית וביקשת להמשיך ולעשות ביצעת בהצטיינות, מתוך אמונה בדרכך, ומעל לכל בענווה, בצניעות, בחיוך ובנועם.
בכל מקום בו נכחת, בכל מעשי ידיך ודרך מחשבותיך, הבאת והענקת עולם ומלואו, וככזה מיוחד בלכתך הותרת חלל עצום למשפחתך, קרוביך, מכריך, יקיריך, כולם אוהביך. מידה אחת ממעלותיך מבקשים אנו להחיות בנו, מידה שהיתה נר לרגליך: "ואהבת לרעך כמוך". כדי שלא להיכשל מלכתחילה בדרישה גבוהה שכזו, שמעטי מעט שכמוך עמדו בה פשוטה כלשונה, מי יתן ויהיה בנו הכח והחכמה לנהוג על פי: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך".
אבינעם - בסערה עלית השמימה ומאז כבר לכולנו ברור:
שכל שנבקש - כבר לא יהי
נסתפק רק בשלום שבתכניו יהי.
אבינעם, נצור זכרך בליבנו עד יום מותנו.
ירון בר (בן דודה)