יונתן יובל (יבלונקה):
כפי שאני זוכר - אחד המאפיינים של חייו אצלנו בימי ילדותו הוא היותו ילד חוץ.
בתור כזה הוא נתקל בחברה קשה. אך המעניין הוא, שהוא נאבק ועבר בשלום את כל הדרך באותו בית הילדים. הוא התחיל בכיתה שלי (ה') ועבר אחר כך לכיתה של סמדר (ד'). הוא עשה את הכול כדי להגמל מהרגליו העירוניים ולהשתלב בחברתנו למרות המכשולים ששמנו על דרכו. לימים אי-אפשר היה להכיר בו סימן כלשהו מ"עירוניותו". הוא הפך לקיבוצניק לכל דבר...
...דבר שני שהפתיע אותי היה אופן הליכתו לצבא. מי שהכיר אותו בימי ילדותו, לא יכול לראות בו טיפוס קרבי והנה הוא גמר אמר להתגייס לסיירת - שריון למרות מחאותיה ותחנוניה של אמו וכשלא נתקבל לסיירת, הוא התגייס לשריון והגיע לדרגת סמ"ר - השג גדול בחיל זה...
בצלאל:
...השתתפתי באזכרה, שהתקיימה בנהריה במסגרת ימי-הזכרון, אשר אירגן צה"ל. בגלל תקלות ברכב ופקקי תנועה הגענו באיחור אחרי שחברי רמת יוחנן עזבו. ברם, פגשתי שם את אנשי היחידה - ביניהם מפקד המחלקה, מפקד פלוגה ועוד איזה קצין בכיר מהגדוד. אחרי שהאנשים האחרים התפזרו ישבנו בצד והם סיפרו לי פרטים עליו. באותו יום מר לא היתה לאהרון יחידה מאורגנת. כל טנק שהצליחו לצוות איך שהוא, העלו לרמה והם פעלו באופן עצמאי פחות או יותר במסגרת מחלקות או אפילו טנקים בודדים. המפקדים סיפרו, שאהרון רץ עם הטנק קדימה ללא היסוס כלשהו והיה בין הראשונים שהגיע לכלל מגע עם האויב. זקפתי את גבותי. התפלאתי, כי לא הכרתי את אהרוניק בתור מתפרץ. כשהבעתי את תמיהתי, הם הוציאוני מטיעותי בקבעם שאצלם הוא נהג להיות בין הראשונים באמונים כבפעולות. מן המתנדבים היה ותמיד ברוח טובה. באותו מעמד נזכרתי, שבעצם כך הוא כלכל את מעשיו בכל שטחי החיים - בעבודה, בפעולות ובחיי החברה. המפקדים סיפרו שהאסון קרה סמוך לגדרות של המחנה של סער. עד כמה שיכלת השחזור שלי מגעת - היה זה קצה הגבול שהטנקים שלנו הגיעו באיזור הזה. אפשר להגיד, שהוא היה בין הראשונים שהגיע למגע עם האויב ביום הכיפורים.
יונתן:
הוא היה בין אלה שעצרו בגופם את האויב.
פוני (אהרון):
הוא הגיע לרמה בו בערב ובשעה שמונה הוא כבר היה בכל ימה. באותו שלב לא יכלו המגיעים להשתמש אפילו בטנקים שלהם, שאותם אפסו שבוע לפני-כן. הם קיבלו טנקים עם כוונות בלתי מאופסות. דברתי עם נהג הטנק שלו לאחר שחלצתיו - חבר יגור. הוא סיפר לי, שבאותו ערב הם היו בבלימה כבר בשמונה. הטנק של אהרון נפגע מפגז ישיר. הנהג היה היחיד שניצל מהטנק. הנהג הזה החליף ארבעה טנקים ורק בטנק האחרון ניצל כל הצוות. בשלושה הטנקים האחרים כל הצוותים נספו ורק הנהג ניצל. אהרון נהרג בחצות; הוא נפגע מטווח קרוב ביותר. הם רצו ממש לבלימה בדרום הרמה, שכן לא היה שם מי שיבלום. כשעלינו לרמה וראינו מה מצב הטנקים שלהם, ידעתי שזו חטיבתו, ולכן גם כתבתי הביתה וביקשתי לדעת מה אתו. הטנקים הישראליים עמדו בטווחים של חמישים מטר מן הטנקים הסוריים...
תאיר:
כמה זמן יצא לו להיות בבית מאז שיחרורו מהסדיר?
רפאל:
למעלה משנתיים הוא היה בבית, אבל עוד לפני הצבא הוא עבד ברפת; אחר כך הוא עבד במשך שנה בשדה בוקר במסגרת שנת שרות שלישית. אחרי גמר שרותו בצבא הוא נכנס לעבוד אתנו ואנחנו היינו מרוצים מאוד ממנו.
תאיר:
האם הוא התחיל לעבוד בפלחה מיד אחרי השיחרור?
רפאל:
למעשה, היות וצוות הפלחה היה הצוות הגדול במשק, היינו בעונות העמוסות פחות נחלצים לעזור בענפים אחרים. מכיוון שהוא היה חדש בענף, הוא עבר לעזור בפרדס בתור מזלגן. הוא בצע את העבודה לשביעות רצון כולם. הוא היה מבצע על הצד הטוב ביותר וברוח טובה כל עבודה שהוטלה עליו. נכון - היו לו לעתים דרישות תקיפות לבחור בעבודה מסויימת דווקא, אבל הוא התחשב בסדר העדיפויות של הענף וגילה אחריות. ידענו, שעליו אפשר היה לסמוך. הוא גם התקדם בידיעת הענף התקדמות רבה. כשנסעתי לחו"ל, הוא החליף אותי. ראיתי שבבחור הזה כדאי להשקיע.
תאיר:
באיזו תקופה הוא היה בירושלים?
מירי:
לפני שנה בחורף שעבר. הוא היה בסמינר של יוצאי צבא ונפגש עם חבר'ה והיו דיונים. הוא רצה להתקדם כי איפה שהוא גורל חייו עכב אולי פוטנציאל שכול היה להתפתח. בסך הכל... אני לא יודעת, אם רבים הם האנשים, שמבנם הנפשי הנו כל כך חזק...
יונתן:
אחד הדברים הראויים לציון הוא ההומור שלו. היה זה בעצם נוסח דיבור... לפעמים זה היה מעצבן ועוקץ. היו לא אמרות, שהיה בהן כדי "לפוצץ" גדוד...
תאיר:
כשנמסרים הדברים בשם אומרם, אווירתם ומזגם המקוריים אינם משתמעים באופן זהה. אני רק זוכרת, שישבתי על ידו ב"יום הרכיבה". הוא תיאר לפני איך הכינו את השטח למירוצים עד שלא חסר אלא אספלט כדי לפתוח אוטוסטרדה. התפקעתי מצחוק. היה זה מין הומור אנגלי מיוחד, שבא "מן הצד".
פוני:
שאלתיו פעם - בראשית שרותו בצבא: "אמור לי, מה אחד לבן כמוך עושה על טנק שחור?" הוא ענה לי: "זו החוכמה - אני מסנוור את האויב"...
... אפשר היה בוודאי עוד להמשיך ולספר ובוודאי רבים הם החברים שיש להם מה לספר. צר, צר מאוד. שהדברים אשר העלינו הם זכרונות על אהרון, שכבר איננו.