"זוהר אהב את הנגב. 'קשה לתאר זאת, אבא' היה אומר לי, 'אתה חייב לבוא ולראות'. הוא חי את הפלחה. שום עבודה רחוקה מחריש, מזריעה, לא נראתה לו ראוייה לשמה. הציעו לו כל מיני עבודות - בכור האטומי, בחיפושי נפט -אבל בכל אלה ראה ג'ובים בלבד, לא בשבילו. אחר כך דובר על שנת קבע בצה"ל. וגם הפעם אמר: 'לא בשבילי'. ביקשתי לדעת מדוע. 'וכי מה אני עושה שם? מתאמן להרוג. 'זה בשבילי? אני חקלאי'.
ועוד נזכר אביו: "פעם אחת עסקנו בהעמסת מסגרות, וקורה שהדבורים מתפזרות בדרך בשעת ההעברה. יצאנו בזה אחר זה. אני הגעתי למקום וזוהר איננו. הזמן עובר וזוהר איננו. אחר כך התברר שנקרתה לו בדרך אשה שהוליכה תינוק בעגלה. כדי למנוע מן התינוק סכנת עקיצה, פנה זוהר לדרך צדדית ונסע בחולות מרחק של קילומטרים".
'אני אשם, לא הוא' על תקופת היותו בגן הילדים מספרת אמו, עקשן היה מאין כמוהו. יום אחד בא מגן הילדים שעה לפני הזמן. נכנס לבית בשקט, לא אמר דבר. רק כאשר ניסיתי לשאול אותו מה קרה, פרץ בבכי. זאת הפעם האחת והיחידה שאני זוכרת אותו בוכה. הבחנתי שהוא מסתיר את ידו מאחורי הגב. לאט לאט הסתבר שאחד הילדים חבט בו תוך כדי משחק וזוהר הסתלק משם בלי להוציא הגה. מדוע? הוא חשש שיענישו את הילד. 'הילד הזה בכלל לא אשם, אני הוא שהחזקתי את היד לא טוב.'
עמי אחיו מספר:
"כאשר הייתי בא לחופשה מהצבא, היה שותה בצמא כל פרט ופרט ממה שסיפרתי לו. רגיל הייתי לראות אותו לצדי. לפני שנים הייתי לוקח אותו אתי לפעולות בקן התנועה. גם שם היה שותה את הדברים בצמא. אבל עכשו היו הדברים שונים. חיי הצבא דחו אותו ועם זאת היה מלא סקרנות כלפיהם..."