ראשון
שתאכל הבריאות את עצמותיך הבלות עד הדור העשירי, עד ועד בכלל אמן ואמן.
ולפעמים סברית עוקצנית ו... יש רצון לכתוב. לא לכתוב לשוחח. לא לשוחח להתפרק. כן להתפרק ולנוח. אבל אין לה מושג, כן לגמרי אין לך מושג איך ומה מרגש להתפרק ולנוח (פסוק חוזר).
סתירה: אתה שוכב בבית חולים בין כל מיני חולים ואינבלידים ונדמה לך שאתה אשם בזה שאתה הפצוע קל, הבריא, יותר נכון, שאתה אשם שאתה בריא (רגש נחיתות טפשי). מצד שני אין סבלנות אפילו לרגע להיות בבית חולים, לשכב בחוסר מעשה מול הבטחה חסרת השכנוע, ס "רק" עוד חודש וחצי עד שתוכל לעבוד באופן חופשי ותתרפא. נסי, ידידה למצוא את הצד המשותף כאן, המשיכי לנסות לכתוב מול רקע כזה, ודאי תיכשלי כמוני ואולי לא?
אני מסביר לעצמי לפעמים כמה דברים, ומתוך כך שבקושי אני תופס ומבין את ההסברה, אני כועס על עצמי ואז אני מתעצבן ומוכן להכות אותי.
עומדים לעשות לי עוול בקבוץ. רוצים למשוך אותי מתוך המלחמה הזו ולרתק אותי לגרז'. כך צריך להגמר או צריכה להגמר סיבת הפצעי האידיוטית?
כבר דנגור, צלאל, יודלה נשכחו? את שומעת, אטה, זה פשוט אי צדק, זאת חוסר גישה מינימלית. פשוט ליקוי במערכת המחשבה של הקבוץ: שיתנו לי לגמור את המלחמה כמו שלרחל נתנו ללמוד לשיר. בכדי לעמוד על רמה והגיון מינימלי, חיבים לשוחח, לכתוב קשה, לכן יספיק להיום, אולי בפעם הבאה.
נ.ב. הייתי אצל אמך ומסרתי ד"ש בריאה ורצינית ממך בצרוף ציורים על הפיגורה. נא לא לאכזב את האם והמציר.
ד"ש בריאה בריאה לפוקסי, אמנון ומוישלה וכתבי לי על הכל (עליך במיוחד).
"ביז"...
נניק.