בשנת 1946 התארגנה קבוצת בנים מתנועת "הנוער העובד" מקרית חיים, מחיפה ופתח תקוה. הבנות למדו בבית ספר חקלאי בפתח תקוה. היינו יחד קבוצה של כ-65 בנות ובנים. כ-40% מזה היו בנות. המטרה היתה לצאת להכשרה באחד הקיבוצים כהכשרה מגויסת ל"פלמ"ח". באוגוסט 1946, לאחר השבת השחורה, יצאנו להכשרה לקיבוץ אשדות יעקב, בעמק הירדן ולאחר כחודשיים גוייסנו ל"פלמ"ח". (אני הייתי אז בן 17.5). ישקה, כך קראנו לו, הגיע אלינו להכשרה בתקופה מאוחרת יותר, אם זכרוני אינו מטעני, בסוף 1946 או בתחילת 1947. כנראה נשלח אלינו ע"י תנועת "הנוער העובד" בקרית אתא. בתקופה ההיא קראו לקריה "כפר עטה".
הגיע בחור גבוה, טוב לב שהשתלב יפה בתוך חברתנו. תמיד מוכן לעזור בכל הנדרש. כהכשרה מגוייסת ב"פלמ"ח" היה מקובל ששבועיים עבדנו בכל ענפי המשק ושבועיים עסקנו באימונים וכל זאת בתקופה שהבריטים שלטו בארץ.
ההסדר היה שבשבועיים שעבדנו, שילמנו את כלכלתנו לאותם השבועיים שהתאמנו. לישקה הייתי קצת קרוב ויכולתי לתהות על קנקנו. הוא עבד בבריכות הדגים במשק. זכורני שבאימונים עשה מאמצים להתבלט והשתדל לעשות הכל על הצד הטוב ביותר, אך בשטח זה התעוררה בעיה שהקשתה עליו באימונים. ישקה, מבחינת בריאות, סבל ממחלת ריאות. היו לו קשיי נשימה וזה כמובן הקשה עליו והשפיע על מצב רוחו כאשר לא יכול היה להשתתף באימונים הקשים. בתקופה ההיא היינו יוצאים הרבה למסעות רגליים ביום ובלילה במסגרת האימונים בכל חלקי הארץ. ישקה נלחם שמקומו לא יפקד ממסעות אלה, אך כאמור המחלה הקשתה עליו ורק לאחר לחץ רב של ישקה על המפקדים איפשרו לו לצאת למסעות קצרים.
זכור לי שלמסע הגדול לנגב, שארך 12 יום, לא איפשרו לישקה לצאת והדבר מאוד השפיע על מצב רוחו. הוא המשיך לעשות מאמצים והמפקדים נענו להפצרותיו. אנו מצידנו השתדלנו לעזור לו בכל.
ב-29 לנובמבר 1947 היתה הכרזת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל.
ב-30 לנובמבר 1947 הוציאו חלק גדול מהבנים מאשדות יעקב. חלק קטן של הבנים והבנות נשאר באשדות יעקב וביניהם ישקה. אותנו העלו לצפת, אך לפני זה הצטיידנו בנשק בקיבוץ עין זיתים ובלילה הגענו לעיר. צריך לזכור שבתקופה ההיא שלטו האנגלים בארץ והכל נעשה בסתר.
באותה תקופה אוכלוסיית צפת מנתה 13,000 ערבים לאומנים קיצוניים וכ-1800 יהודים רובם זקנים. אני רוצה לציין שבינתיים ההכשרה גדלה מספרית והיינו כ-90 בנות ובנים.
בצפת פוזרנו, ברובע היהודי הקטן שעוד לא היה נצור, בבתי מלון ובבית הארחה, שהיו בו עוד מבריאים. כשבוע לאחר הגיענו לעיר החלו היריות ואנו כמובן לא שתקנו. לאחר שהיינו בצפת כחודש הצטרפו אלינו כל הבנות וכל הבנים שנשארו באשדות יעקב, וביניהם כמובן ישקה. לא היה אדם מאושר ממנו. זכור לי שכאשר ראה אותי חיבקני חזק והרעיף עלי נשיקות. בצפת השתלב בתפקידי שמירה ועשה את כל אשר הוטל עליו. נדמה לי שבצפת הרגיש טוב יותר מבחינה בריאותית וזה כמובן גרם לשיפור, ללא הכר, במצב רוחו. תפקידינו בצפת היו תפקידי שמירה ופעולות יזומות ברובע הערבי. בפעולות היזומות נמנעו מלשתף אותו, אך ישקה לא פסק להפעיל לחץ, בקשות וכל דרכי שיכנוע אפשריות שישתפו אותו בפעולות היזומות.
לאחר חודשיים בצפת העלו את פלוגת הפלמ"ח להר כנען יחד עם ישקה. פלוגת ההגנה אשר הגיעה מחיפה החליפה אותנו. אנו הפלמ"חניקים התפננו לפעולות תקיפה והגנה בכל הגליל וכמובן ישקה ביננו.
בתחילת חודש מאי 1948 שוחררה העיר ע"י הגדוד השלישי של הפלמ"ח וכמו כן ע"י אנשי ההגנה, קבוצה קטנה של אנשי אצ"ל מבני צפת ופלוגת ההגנה שהיתה בעיר (הגיעה מחיפה). לאחר שיחרור העיר, הפלוגה שלנו חזרה להר כנען ומשם יצאנו לפעולות תקיפה ועזרה בעמק הירדן, לבנון וסוריה. ישקה לא הרפה ועמד על כך שישתפו אותו בפעילות קרבית. הוא טען שהוא הבריא ומרגיש טוב וזה כנראה עקב האויר הצח בצפת ובכנען. זכורני שיצאנו לתקוף את הכפר הסורי בניאס ועלינו על מארב. התפתחו חילופי אש וחזרנו על עקבותינו עם 2 פצועים ביניהם פצוע ראש. גם אני נפצעתי, אושפזתי בבית חולים בראש פינה, נותחתי ואני בסדר גמור. פה אני מוכרח להדגיש משהו לגבי ישקה. לאחר כמה שבועות יצאנו לטייל במורדות ראש פינה בליווי חבר, פצוע גם הוא. זה היה לפנות ערב. מהכנען ירדו 2 משאיות עם פלמ"חניקים. אני סובבתי את ראשי. ישקה קלט אותי ונתן שאגה "שמוליק... אני יוצא לפעולה. לקחו אותי". אני זוכר עד היום את הברק בעיניים שלו והאושר הגדול שהיה בו. הם יצאו פעם שניה לתקוף את הכפר בניאס אשר בסוריה, נתקלו בהתנגדות עזה, וחזרו עם שני הרוגים. אחד ההרוגים היה ישקה ז"ל. זה מאוד מאוד השפיע על ההכשרה כי הוא היה מין מתוק כזה. יהיה זכרו ברוך.
שמואליק פלד
רוקח 23, קרית מוצקין 26376
טלפון: 04-8713688