אלבום תמונות
דברים לכבוד טקס הזיכרון ברחבת הטנק לזכר החברים 13 לספטמבר 2002
נתבקשתי לומר כמה מלים בטקס זיכרון לזה לזכר החברים, ארבעת החברים, ארבעת החברים, ארבעת חברי: ישי, יורם, נימי וברי, אשר נפגעו ונהרגו יחד בטנק זה שלידו אנו עומדים היום בפעם הראשונה.
עברו 29 שנים מאז שנפלתם, חברים יקרים שלי, אך לי כאילו לא עבר אפילו יום אחד, כי אינני שוכח, לא את תמונת פניכם, לא את קולכם וצחוקכם ולא את כל השנים היפות ומלאות הריגושים שחווינו יחד עד היום האחרון. היום בו נפגשנו באמצע מדבר המוות פגישה מטורפת, מוזרה ושמחה שעות ספורות לפני שנפגעתם.
משפחות יקרות, חבדים יקרים, היינו אז בני 19 צעירים ותמימים ומלאים תקוות וחלומות וכל זה נגדע בבת אחת, בדרך קשה ואכזרית. נפלנו לתוך כאב איום, בלתי נתפס אשר לא מקהה עם השנים, כאב השכול.
ההתמודדות הנפשית הקשה ביותר, לכל אחד מאיתנו וקודם כל לבני המשפחה, ההורים האחים והאחיות והחברים. כל אחד מאיתנו בחר לו את דרכו שלו לחיות את הזיכרון החי, הכואב והפצוע הזה ואין לנו להלין על בחירה כלשהי כי אין בחירה קלה.
בטקס כואב ומרגש שכזה צריכים אנו להביט גם קדימה אל העתיד בתקווה ובתפילה שהמחיר הנורא אותו שילמתם חברים יקרים שלי לא היה לחינם ואני מאחל לנו ולכם ולכל קרובי המשפחה אשר הצעירים שבהם לא הכירו אתכם, אלא רק מהסיפורים כי העתיד יהיה טוב יותר ושנגיע במהרה לשלווה ולשלום בארץ המיוסרת הזו.
לסיום ברצוני להקריא מספר מלים שכתבתי לפני 20 שנה בדיוק לכבוד ואל החברים:
אתם מסמלים בשבילי את כל היפה והתמים שהיה לי בחיי עד המלחמה, ועד יומי האחרון אשמור על קשר אתכם. יש אומרים... הזמן עושה את שלו והעבר נשכח אט אט, אבל אצלי הכל טרי, התמונות רצות לנגד עיני, אמנם בעירבוביה אבל הן ברורות, אתם אתי ותהיו אתי לעולמים...
רציתי לומר לכם מלים שבלב
רציתי לספר דברים שזוכר,
אינני יכול לשכוח
ואינני יכול לדבר.
חלפו להן תשע שנים
אני כבר בו עשרים ושמונה,
ואתם נשארתם עם תשע עשרה האביבים.
אוה אלוהים, איך אפשר
איך אפשר שמתוך שישה חברים שיצאו לקרב
יחזור רק רק אח
רק אחד
ויצטרך לשאת את כל העול הנורא והכבד הזה.
אלוהים... בחרת בי מכולם לחזור הביתה,
חבול ופצוע אך עם נשמה יתרה.
כדי לספר לאלה החיים על אלה שהלכו
על אחי הטובים, התמימים והאמיצים
שמסרו נפשם ובלי דעת מדוע
ולמענם ולמען התקווה אני נושא בגאון
את דגל הזיכרון.
ולבני זה הקט שרק מלאו לו 18 חודשים
ולכל אלה שיבואו אחריו, אספר ואלמד עליכם.
לא לחינם מסרתם את נפשכם וגופכם למען האומה.
ההורים השכולים הם הם שמשמשים כמצבה חיה
הם, שסבלם לא יתואר
הם שגדלוכם לשלום וידעו מה זו מלחמה,
ממלאים תפקיד זה בצניעות ובאומץ,
בעצב וביגון.
ישי, ברי, נימי, יורם, ראובן, שמואליק, אמיר ואמנון
והרשימה ארכה ונוראה
ואני מרגיש כאילו הלכנו לפוצץ שדה מוקשים ברגלינו
ורק לי שיחק המזל.
היו שלום בינתיים
עוד מעט בוקר
ואתם שנותרתם באפלה
תנו לי הכוח
הכוח לקום ולהמשיך, למענכם ולמעני.
חברים יקרים שלי, עומד אני דום לכבודכם
ותמיד כך אעמוד.
אפרים אדמוני