טוראי יעקב דסקל ז"ל

ליל הושע-נא רבה

גשר דמיה. מאז נסתיימה מלחמת ששת-הימים אין שם זה חדל להדהד באזנינו. כמעט ואינו עובר שבוע שאין כאן פגיעה בכוחות צה"ל. כאן, ליד גשר דמיה, עוברים חבלני אל-פתח את מעברת-הירדן, וזורעים הרג. רבים הם כבר הצעירים, בין חיילי צה"ל, שדברי-ימיהם הקצרים נסתיימו כאן, ליד גשר דמיה שעל הירדן.
גם חייו של יעקב דסקל, בן העשרים, נסתיימו כאן, לאחר קרב קצר עם קבוצת אנשי אל פתח, שעברו את הירדן. היה זה בליל בהיר וקריר, ליל הושענא-רבה. חמישה צעירים היו כאן. לאחר הקרב הקצר נשארו רק שניים בחיים, מהם אחד פצוע, שמת לאחר מכן מפצעיו, בין ההרוגים של אותו לילה-של-רחמים וסליחה, ליל הושענא-רבה, היה גם יעקב דסקל.
כאשר בבוקרו של אותו יום הגיעה לכאן קבוצת הצעירים הדתיים, הסביר להם מפקדם מטרת משימתם: שמירה קפדנית לבל יסתננו הרוצחים. לאחר מכן, היה שם אחד מחבריהם שגילה כאן לפני חבריו את עקבות כובשי-כנען מימים קדמונים. הוא ציטט פסוקים מן התנ"ך: "וכבוא נושאי הארון עד-הירדן ורגלי הכהנים נושאי הארון נטבלו בקצה המים והירדן מלא על-כל גדותיו כל ימי קציר: ויעמדו המים היורדים מלמעלה קמו נד-אחד הרחק מאוד באדם (אדמה - מחמש ערי עמק השדים שנהפכו עם סדום ועמורה) העיר, אשר מצד צרתן, והיורדים על הים הערבה ים-המלח תמו נכרתו, והעם עברו נגד יריחו..." (יהושע ג' טו טז) ושלאחר אותה תקופה, בתקופת שלמה, - "בככר הירדן יצקם המלך שלמה, במעבה האדמה, בין סוכות ובין צרתן (- מ"א ז, מו). וקבוצת הצעירים בני-הישיבות שהגיעו לכאן לבושים בבגדים המנומרים של צה"ל, הביטו איש בפני רעהו: האמנם צועדים ומהלכים הם במקום שעברו ועמדו בני-ישראל בימים מקם? הביט יעקב דסקל בעיני חברו יצחק לבנשטיין, בן הישיבה מבני-ברק, וברק ניצת בעיני שניהם. האמנם לוחשת אליהם ההיסטוריה הקדומה של עמנו? מימד נוסף קבל תפקיד השמירה של קבוצת החיילים הצעירים הדתיים: מקום קדומים, ליל הושענא-רבה. עוד מעט-קט ויפתחו דלתי-מרום לקבלת תפילות ישראל. ואז התלחשו בפיותיהם קטעי ההושענות של אותו יום:
הושענא למען איתן הנזרק בלהב אש; הושענא למען בן הנעקד על עצים ואש; הושענא למען גבור הנאבק עם שר האש; הושענא למען קדושים מושלכים באש, הושענא - - -
אפל היה תחילתו של ליל-הושענא-רבה. לאחר חצות עלה הירח, הבהיק. לאמיתו של דבר צריכים היו להחליף מקומם, כדי שלא ייראו. אך - הקרב הקצר נפתח...

תלמיד מצטיין

הוריו של יעקב דסקל, ר' מיכאל דסקל ורעייתו הגב' חנה, יוצאי הונגריה הם. פגעים רבים עברו עד שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה בקרית אתא שליד חיפה. הימים שלאחר נשואיהם בעירם שבהונגריה לא קידמו אותם בזרי שושנים. ימי-אימים של מלחמת וגירוש, הרג ואבדן. הם הצליחו להמלט אל מעבר לגבולות הונגריה, במטרה אחת: לעלות לארץ ישראל. אך הארץ סגורה ומסוגרת היתה. גם דרך הסתרים בספינת מעפילים רעועה לא צלחה בידם. הספינה נתפשה בידי קלגסים בריטיים. המעפילים הועברו למחנות-מעצר בקפריסין.
בין היושבים תחת מסגר ובריח וגדר גבוהה במחנה המעפילים בפמגוסטה שבקפריסין, היו גם מיכאל וחנה דסקל. חודשים רבים ישבו כאן. כאן נולד להם בנם בכורם, יעקב. מכאן עלו ארצה ונתיישבו בקרית-אתא. ר' מיכאל דסקל החל במלאכתו כפקיד-ממשלתי במשרדים שנתארגנו והלכו. עם זאת לא חדל אף מעסוק בצרכי-ציבור שבמקום מגוריו: הוא פעיל בסניף המפד"ל, גבאי בבית-הכנסת, פעיל בחברה-קדישא. בינתיים נולדה גם בת, נולד עוד בן. המשפחה מעורה היתה בחיים, שהלכו עלל-מי-מנוחות. תפארתה היתה על הבן הבכור, יעקב, שעשה חייל בלמודיו ותהילתו בפי מוריו וחבריו. ויעקב -עניו ועדין-נפש היה, לא הילך בגדולות ובנפלאות ממנו. הוא שאף ללמוד, לקנות דעת, לגדול בתורה.
יעקב דסקל סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר הממלכתי-דתי שבכפר-אתא. בהיותו שואף להמשיך בלימודים גילה למקום-תורה, לרחובות, כאן נכנס ללמוד בישיבה-התיכונית "ישיבת הדרום".
הרב חיים-גרונם לנדא, הוא מראשי "ישיבת הדרום" ברחובות והמכון התורני פדגוגי שם. בהיותו תלמיד סלוצק וממנהלי בית המדרש התורני בשיקאגו, עובר לעלייתו ארצה, ראה כבר תלמידים רבים, מהם גדולים בתורה וביראה. עם זאת מפליג הוא בשבחו של יעקב דסקל תלמידו הצעיר. אומר הרב לנדא:
מיום שהגיע יעקב דסקל לישיבה - ראיתי כי תלמיד מצטיין הוא בכל המקצועות; הן בלמודי-קודש, גפ"ת והסובב אותם, והן בלימודי-החול - מתימטיקה, פיסיקה ודומיהם. ככל שהרבה בלימודיו - גדל בתורה, וככל שעברו הימים ראיתי שהוא מרבה בקריאה, בלימוד עצמי מעמיק, והוא בעל מידות טובות, מקפיד בקלה כבחמורה. בשנת הלימודים השנייה - נהגתי בו כמנהגי עם תלמידים מצטיינים: גילוי חדושים בדברי-תורה, או חזרה מעמיקה לחידושים שלמדו. כשהגיע תורו של יעקב דסקל לאמר חידושו, אמר בשקט ובצניעות, אך בעמקות ובהבנה מרובה. אצתי מיד אל מחנך כתתו והגדתי לו: "אינך יודע איזה אוצר טמון בכתתך. שים-נא לב אל הנער הזה. הרי הוא הארי שבחבורתך, עילוי, כשרוני -"
כך עברו ארבע שנות למודיו של יעקב דסקל ב"ישיבת הדרום". הוא המשיך להיות התלמיד המצטיין בכתתו, עולה בהרבה על בני-גילו. גם בלימודי חול עשה חייל, ואף שאין מרבים בלימודי פיסיקה בישיבה ישב יעקב דסקל ב"שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה" והעמיק בלימודי מקצוע זה, עד שהיה בידו להורותו לחבריו, לסייע בידם. כך הגיע יעקב דסקל עד לבחינות-הבגרות, ועבר אותן בהצלחה.
אותם ימי-חופש קצרים, בין הלימודים בישיבה-התיכונית ברחובות ללימודים הגבוהים יותר, עברו עליו בביתו בקרית-אתא. ההורים אך החלו שמים לבם לבנם העדין והעניו, שומר מצוה ומקפיד על לימוד ותפילה. מספרת האם, הגברת חנה דסקל:
"יום אחד בקשתיו לגשת לבית-הקולנוע לקנות לי ולבעלי כרטיסים לקולנוע. יעקב הביט בי, ראיתי אותו מהרהר, ומשיב לי: "אמא, אני אשמח מאוד ללכת. אבל אולי תוכלי לשחרר אותי מכך. אם יראו אותי עומד לפני הקופה וקונה כרטיסים לקולנוע - לא יהא בכך קדוש-השם..." הבנתי לרוחו. ידעתי שנאבק בלבבו אז הציווי של כיבוד-אב-ואם עם חובתו כבחור-ישיבה. מובן ששיחררתי אותו מבקשתי. ומאז ציפה לבקשה אותה יוכל למלא בלב שלם: לקיים את מצות כיבוד-אב-ואם".
יעקב דסקל התבגר והתפתח. אף לא מנע עצמו מספורט. ימי החופש עמדו לפני סיומם, והוא המשיך בדרך שקבע לעצמו.

למד ולימד אחרים

"המכון התורני-פדגוגי" ברחובות, הוא המשך ל"ישיבת הדרום". את המכון ייסד המחנך הותיק, הרב יעקב ברמן. לכאן מתקבלים תלמידים מצטיינים, לאחר קבלת תעודת-בגרות ושנות לימוד בישיבה, לצורך השתלמות במקצועות הוראה ופדגוגיה. לאחר ארבע שנות לימוד ב"ישיבת-הדרום", עלה גם יעקב דסקל להמשך למודיו ב"מכון התורני-פדגוגי" ברחובות.
על אותן שנתיים של לימודים עליונים מספר לנו מנהל המכון הרב חיים גרונם לנדא:
"יעקב דסקל היה תלמיד מצטיין בישיבה, הוא גם הצטיין בלמודיו ב"מכון". הוא למד ביסודיות רבה, גם היה ירא-שמים. דייק בקיום מצוות. כל שעשה - בשלמות עשה. גם בשעות-פגרא, בעיסוקי ספורט, מילא את שהוטל עליו בחיבה, תוך שחוק על פניו, מצווה שהגה בה הרבה הייתה מצוות כיבד-אב-ואדם. אך הוא רחוק היה מן הבית, ואיך יקיים את המצווה? יעקב דסקל מצא לכך דרך מקורית. הוא לימד מקצועות שונים לתלמידים צעירים, והיו בכיסו לירות מספר. מדי יום-שישי בשבוע היה יוצא בסתר לרחובות המושבה, מטלפן לחנות-פרחים בקריית-אתא, ומבקש לשלוח פרחים לבית-אביו, לכבוד שבת".
"בלימודיו היה מן המצויינים. אני נוהג לדרוש מתלמידי ה'מכון' כי יכינו מדי שבוע שיחה בפרשת-השבוע. בכל יום שישי אומר תלמיד אחר את דברי-תורתו, תוך דיוקים ופירושלים וגילוי-הבנה. מובן שגם יעקב דסקל היה בין ה'דרשנים'. שיחותיו היו חוויה לכל השומע אותו..."

יורה-דעה

מעגל לימודיו היום-יומיים של יעקב דסקל לא נסתיימו במכון התורני-פדגוגי. ברחובות ישב אז הרב יוסף גליקסברג, מרבני המכון (כיום, רבה של גבעתיים). מספרת לנו רעייתו, הרבנית איילה גליקסברג:
- צדדים נאים היו בו ביעקב דסקל, שהוא כיסה עליהם ברוב צניעותו. יתכן שאף הקרובים לו ביותר לא השגיחו בתכונותיו הנאות. יש בידי להוסיף לתכונותיו הגלויות, שכן הכרתיו מקרוב. הוא אמנם למד הרבה במכון הפדגוגי, לקראת הסמכתו כמורה; ברם את לילותיו הקדיש ללימוד יורה-דעה מפי בעלי הרב. הוא גם נתלווה לבעלי-הרב אל בית-המטבחיים, כדי ללמוד הלכות שחיטה ועוד, הלכה למעשה. הוא עמד להיסמך כיורה-יורה, ידין-ידין, אלא שכדורי האוייב השיגוהו.
מוסיפה הרבנית גליקסברג ומספרת:
יחודו של יעקב דסקל היה בשילוב של גאונות עם יציבות נפשית. נער-וגאון?! האין בהגדרה זו משום יומרנות? - אכן, לא לגבי הצעיר הזה. יעקב דסקל היה בעל תפיסה מבריקה, מהירה ועמוקה. בעלי הגיד לי לא פעם כי הוא תופש עומקו של דף גמרא כאילו קרא בעיתון: תופש הגדרות מתימטיקה ומסייע למוריו, כאילו שימש להם אסיסטנט. הוא היה עילוי, במובן האלגנטי של המושג: לא היה מפוזר או מבולבל, ולא גאון-שחצן. הוא היה בעל אופי מאוזן. אומרים כי האדם ניכר גם בכוסו. הייתי מארחת אותו בביתי בשעות לימודיו עם בעלי-הרב. בכל פעם שהוגשה ליעקב תקרובת - צריך היה להפציר בו שיטעם משהו. היה לי הרושם כאילו הוא ניזון מרוחניות, ואינו שם לבו לגשמיות.

ראה דרכו לפניו

ואז, תוך כדי לימודים ב"מכון", באו ימי המתיחות שלפני "מלחמת-ששת-הימים". הרוח בין בני "ישיבת הדרום" ו"המכון הפדגוגי-תורני" שלידו, היתה גבוהה. הר"מים והתלמידים חישבו: איככה יוכלו למלא חובתם לעמם ולמולדתם? על אותם ימים ועל דבריו של יעקב דסקל, מספר הרב חיים-גרונם לנדא:
"יעקב דסקל ראה את דרכו לפניו: להמשיך בלימודים ולגדול בתורה. כאשר עלתה השאלה להמשיך בלימודים או להתגייס מיד, אמר אז דסקל: "אמנם חשבתי לדחות את מועד גיוסי לשרות בצבא ולהמשיך בינתיים בלימודים, אך אף פעם לא העליתי על דעתי להתחמק מן השרות. עכשיו דעתי היא: המצב מחייב להתגייס מיד!"
מספרת הרבנית איילה גליקסברג:
- בימים שקדמו לקיוסם של תלמידי "המכון" - ערכו הם מסיבה בביתי. יעקב דסקל, שכרגיל היה ממעט בדיבור, נתן במסיבה זו דרור להרגשתו. הוא דיבר על הצורך בחברה, על תרומת החברה ליחיד בכלל, ולו - בפרט, על הצורך לקיים פגישות-חברים לעתים מזומנות, ועוד. היתה זו הפגישה הרחבה האחרונה עם חבריו...
בחודש יולי, כחודש לאחר-המלחמה, התייצב יעקב דסקל לשרות בצה"ל. הוא חוייל מיד ונשלח למחנה אימונים. הימים המשיכו להיות ימי-מתיחות, אף שהמלחמה כבר נגמרה בנצחון מזהיר. באחד ממוצאי השבתות, בעת ימי האימונים, הורשו הוריו של דסקל לבקרו במחנה-האימונים. מספרים הוריו:
- "אף פעם לא שמח יעקב שהטריח אותנו בטרחה כל שהיא. אך במוצאי-שבת זה, שבאנו לבקרו בתקופת האימונים, שמח לקראתנו עד מאוד. הוא לא הסתיר את שמחתו, אלא ביטא זאת באמרו בפשטות: 'אני שמח מאוד-מאוד שבאתם לראות אותי'..."
באותם ימי-אימונים חל יום הבר-מצוה של אחיו הצעיר. ההוראות לא איפשרו לו לעזוב את המחנה לקחת חבל בשמחת-אחיו. הוא שיגר לאחיו מכתב, בו הדריכו בדרך טובים, להרבות בלימודים, להקפיד בכיבוד הורים ומורים, לקיים מצוות ולגדול בתורה.
ואז הגיעו ימי הסוכות, ובא היום שקדם להושענא-רבה. יעקב דסקל וחבריו הגיעו עד לככר-הירדן, מול גשר דמיה. בלילה, בהיותם נושאים עיניהם מזרחה, צופים ומשגיחים לבל יקרב אוייב ומתנכל, הערים עליהם האוייב, וקבוצת חבלנים ערביים עקפה ובאה מאחוריהם. הקרב היה קצר. יעקב דסקל, שמקלען היה, עוד הספיק לירות צרור יריות אל עבר החבלנים הערביים, אך צרור כדורים מרובה-סער רוסי "קלצ'ינקוב", פגע בו.
בהושענא-רבה, בעת שר' מיכאל דסקל וחנה רעייתו, הכינו עצמם וביתם לקראת שמחת-התורה באו ובישרום את הבשורה הקשה. הם האזינו לדברי הבשורה, כשהם מאובנים וכואבים. עוד שמעו כי חברו של יעקב, פסטינגר, אף הוא תלמיד של אותו מכון ברחובות, הספיק לתפוש במקלעו של יעקב, ולהשיב אש לרוצחים, להניסם אל מעבר לירדן.

חכמת נפש גדולה ושלוה

בן עשרים שנה בלבד היה יעקב דסקל בנפלו. החמישי מבין תלמידי "ישיבת הדרום" והמכון שלידו. נפילתו של יעקב דסקל הכתה בתדהמה את מיודעיו. בן גילו וחברו במשך שנים רבות, דני, בנו של הרב לנדא, ששירת יחד עמו - כותב באגרתו להוריו:
"...יש אנשים שכשאתה מנסה להעלות את זכרם אחרי מותם, אינך יכול למצוא מעלות, ויש שאינך יכול להוסיף על אלו שכבר נאמרו בחייהם. מה אני יכול להוסיף בשבחו של דסקל ז"ל, שכבר לא דיברתי או שמעתי בחייו? מה אפשר לגלות בו עוד, כשנתקלת בחכמתו על כל צעד ושעל, אם בדיבור או בלימוד? גרתי אתו שנתיים בחדר, למדתי אתו חמש שנים, ועברתי אתו תקופת חיים קשה מהרגיל בטירונות. בכל אלו עמדתי על חכמת-נפש גדולה ושלווה, ויציבות נפשית הדובקת בכל הנמצא בקרבתו - "דסקל" איננו שם, אלא מושג בין אלו המכירים אותו, מושג למטרה של אדם ולמאוויים. אי אפשר היה להיות בקרבתו מבלי להתפש למחשבה הישרה שלו, מבלי להגיע לשלווה מסויימת ולהביט על העולם מעמדה גבוהה יותר..."
קפריסין - דמיה. אלו הן שתי קצוות-חייו של יעקב דסקל. בין גדרות-התייל של מחנות-הפליטים-המעפילים בקפריסין נולד, בקרית-אתא צעד צעדיו הראשונים בארץ, ב"ישיבת הדרום" וב"מכון" שלידו התחנך ועיצב את רוחו, ומול גשר דמיה שעל הירדן נותק פתיל חייו ביד אכזרית.