לרז...
קשה מאוד לדבר על רז בלשון עבר.
נדמה שהוא רק עזב אותנו לזמן מה ותיכף ישוב, לא יכול להיות אחרת.
רז........
מוזר מאוד, שמו משה רוזנצוויג. מעטים ביננו הכירו אותו בשם זה. לא קראו לו משה, אף לא מוישה, ומי בכלל ידע שקראו לו רוזנצוויג???
פעם, לגמרי במקרה, נודע לי שכינויו כחניך פנימיה היה נמוך מאוד, וחבריו הדביקו לו את הכינוי "פצקל", מלשון פיצקלה, קטן מאוד.
בכל אופן, כאשר החל להדריך בפנימיה בחר, מכל שמותיו, להציג עצמו בפנינו בשם רז, וכך הכרנהו אהבנו אותו כולנו, מן הרגע הראשון בו הכרנו אותו, הוא היה בחור עליז מאוד, שופע בדיחות, תמיד מתלוצץ, תמיד מבודח, תמיד מעודד בפניו המאירים.
גם הילדים אהבו אותו למרות שהייתו הקצרה בקרב פלוגת "ברק". הם הרגישו שאיכפת לו מהם, שרצה שיהיו טובים יותר, הטובים ביותר, והם הכירו בזאת, והשתדלו מאוד.
רז היה בחור רגיש מאוד. אהב לצייר, לפסל, לשיר. היתה לו נפש של אמן וחוש נדיר ליופי.
בתחילת שנת הלימודים, שעה שחיכינו לחניכים שעמדו במשדר לפני מועד הכנת השיעורים ישבנו, החניכים והקצינים על הדשא בבית בירם. השמים היו אפורים, ואוירת סתיו שלטה בכל. רז אמר שהוא מצפה לחורף "אני זוכר את החורף בבית בירם כשאני הייתי חניך". אמר "כל כך יפה כאן. הכל אפור, רטוב, כמו מרחף בתוך עננים".
חשבתי אז שהוא ציוני, שהוא מתלוצץ. לא האמנתי שרז הבדחן יכול להיות כל כך רציני, פיוטי, שהוא מתכוון ברצינות...
אבל הוא התכוון, ובכל זאת לא זכה כעבור פחות מחודש כבר לא היה ביננו את התמונה שהחל לצייר כשבועיים לפני פרוץ המלחמה תלו חניכי פלוגת ברק במועדון הפלוגה, בפינה שהקימו לזכרו של מפקדם האהוב.
יהי זכרו ברוך.
יעל
חונכת בפלוגת "ברק".