לא אדע איך לבכות את הכאב
שרב בנשמה
והמחר עולה אלי
מהחשך, כבד שבעתים,
לא אדע איך לאהב את היפי
ואני שכורת תדהמה,
מפכחת,
פוכרת אצבעות,
לו יכלתי לארג את השאגות
האלמות, הדמעות היבשות,
את הקרבן שלא נרצה,
למסכת - חנק, לצעיף - מות,
לעטף את תפארת הבכי
את הרצח בעינים,
לארג למסכת רותחת
של "אני"
(חנה גורן)