אבינעם אהובנו הנעים!
אני יושבת לכתוב לך בחדר שלך, הכול בו מוכן להמשך, בארון ספרי קדש וספרי חול, ותמונות - תמונות שלך מהצבא, תמונות של רבנים ומזכרת מגדוד ברק.
ואני מנסה לסכם אותך.
לסכם איש בן עשרים ושש. איש שלם שלא השלים, שהכול היה עוד לפניו.
כבר כתבתי לך ועליך, כשהיית בר מצווה, והנה שוב אני כותבת, ויודעת שהפעם זה סופי, שהפעם לא ימחאו כפיים בסוף המקמה, רק נמחה דמעה.
נולדת בכ"ו תמוז תשל"ו, להוריך נעמי ונתן, אח לאחיך הבכור שגיא.
את צמיחתך לתלפיות עשית פה בקרית אתא, מיבנה שכאן אל יבנה שבחיפה, עולה ממעלה למעלה, ובכל מקום ניבט אותו אדם - כילד, בבוגר, כאיש. משקיע, יסודי, רציני, ויותר מכל - אוהב ואהוב. כל-כך אהוב, על כולם, גדולים וקטנים, מורים וחברים;
בבני עקיבא, השקעת את מיטב ומרב שעותיך, ולא לשווא. הקשר עם החברים היה כה איתן ונמשך עד עתה, בביקורים הדדיים, במפגשים, בשיחה. חניכיך העידו בך - "לא היה לנו עוד מדריך כמוהו".
ישיבת ההסדר והשרות הצבאי המשולב בה היו המשך טבעי למה שעשית עדיה. לשם כך עלית ברמה, לרמת הגולן, לחיספין. ושם המשכת ללמוד, באופן שהיה ייחודי לך, ללמוד כדי ללמוד. לא את התכלית חיפשת, אלא את המהות. התכלית היא חיצונית, המהות הפנימית היא המנחה, היא העיקר. יש ללמוד תורה לשמה.
והגיעה שעת השרות הצבאי - אתה בגולני. מבריק בבדוד ברק. מצטיין - לא לפרסום (אבל חברים מלשינים) ולוקח על עצמך את הפק"ל הכי כבד - אתה המאגיסט, וגם אם זה פוגע בגב וברגליים - ההתמסרות למטרה מעל לכל. בסוף השרות ירד הפרופיל, ולאחרונה פנית מיוזמתך לקצין הקישור כדי לחזור להיות קרבי עם חבריך. לא לך להיות ג'ובניק.
הלימודים בחיספין נמשכו מעבר לחובת ההסדר. עוד לא למדת די, יש עוד ועוד בספרים ונפשך יוצאה אליהם.
וכשמיצית את מה שמציעה חיספין, המשכת במעלה. הפעם - אתה עולה לירושלים - אל הר המור. אותה ישיבה שאומרים עליה שהיא "קודש הקודשים", שם למדת ככל חבריך - ברוח המקום - בכל מצב - בשוכבך ובקומך ובלכתך בדרך, בכיתה, בחדר. לומד ולומד ולומד. ומדי פעם מגיע הביתה לביקורים, נפגש עם שגיא ליחד של שבת.
צמחת, אבינעם, כבן מסור, יד ימין בבית ואוזן קשבת. כה בוגר היית, על כל דבר אפשר היה לשוחח עמך, כך אומרת אמא, ואתה לה תומך וידך מושטת גם במלאכות הבית, גם בבישול, ובעיקר בדיבור מלב אל לב. במשפחה שלנו המורחבת והמורכבת, אתה איש הספר, איש דבר התורה שלנו, שתמיד מובע ומובא בנעם, בתואם ובטעם, אם זה יום הולדת לסבתא, לאחרונה בר מצווה של חיים, באזכרה לסבא, ואלה מקצת מהדוגמאות. והיה לך גם ונפקיד - אתה היית הצלע הרביעית בילידי תשל"ו במשפחה - והנה אתה אינך, ומותיר את עפרה, שלי ושני - לבדן והרי הייתם כמו אחרים.
לדבר עליך בתוך מסגרות, זה להחמיץ את מי שהיית באמת, כי כל ישותך הקרינה מהות של אמת, עומק, יושר והגינות, ללא סטייה, ולו הקטנה שבקטנות. ואילו אתה כאן חי - היית משתיק אותי ואומר - די. כי מעל לכל אלה - ענוו היית, וצנוע, לא הסכנת למחמאות ולשון הפלגה, ולא החזקת טובה לעצמך על שלמדת תורה הרבה. כשהחמאנו - ביקשת שנחליף נושא, כמעט התנצלת.
ביקשתי מחבריך ללמד אותי אותך, היה להם הרבה מה לומר - ובעיקר - כמה יחיד ומיוחד היית ושונה מכולם.
היתה בך אמת שלא זזת ממנה. אמת בהירה, ברורה; עולם רוחני וחלק, ידעת מהי דרכך ולאן אתה הולך, וזה יסוד שהתפשט לכל תחומי החיים שלך - האמנת בשכל, את הרגש דחית למקום השני, כמלך המתחיל במח והלב בהמשך. ובהתאם בררת את מילותיך, ואמירותיך היו מדויקות ושנונות. כמוך - ישר ולא בערך. ההגשמה היתה מיותרת עבורך, אפשר להשאיר דברים במופשט. הרובד המעשי, בוא תבוא שעתו, ובינתיים - דרך הרוח, האידיאל, הרעיון, השלמות. אמונתך, דעותיך, השקפותיך היו נושאי השיחות שלך עם חבריך, כך הם מעידים בהתפעלות. כמה שמחת חיים היתה בך משולבת עם הרצינות וכובד הראש והמחשבה תחילה. איש שכולו לב ונשמה, המרעיף על סביבתו רוך ואהבה. בין חברים תמיד היית שמח, פתוח, קשוב, נמצא שם בשבילם, מקובל על כולם, הדוגמא והמופת.
כך בעיני שגיא, אחיך הבכור, שליווה את צמיחתך והעריץ אותך על מה שאתה, על יכולת ההתמדה שלך בישיבה, בלימוד תורה. אתה הפוסק שלו בענייני הלכה, אתה איש השיחה גם בנושאים האישיים והאינטימיים. שניכם הייתם בירושלים, כל אחד באהל אחר של תורה ושל לימוד, ובשבתות הייתם נפגשים, לעיתים עם ההורים שהיו באים אליכם לשם ולפעמים עם שגיא בשבת אחים. ושם צמחה אחווה.
היית פרח הוראה בחיספין, נכנסת כממלא מקום ר"מ, לא היה לפניך וגם לא אחריך ממלא מקום שסחף אליו את התלמידים בטבעיות לאורך זמן. החיוך שהיה תמיד נמוך מדרך הטבע על פניך היה לסמל שלך, ואיתו ובזכותו - קרן אור פניך, ההילה שלך הילכה בהילוך שלך.
אבינעם, בן נאמן, נכד מסור ודאגן, בן דוד, אחיין חביב מחובק ומנושק בכל הזדמנות, ולא היו מספיק, ומעכשיו - מה?
היה בך שילוב מולד של מזרח ומערב ועשית שילוב זה בהתנהגותך, בקיום מצוות, ברב רוחני שאימצת אל חיקך.
נאמן ארץ ישראל אתה, כשאיימו להורידנו מהגולן, עמדת בראש מטה המאבק במחוז; את הארץ אהבת בכיבוש שביליה בכל הזדמנות, בכל אתר ואתר.
אברהם הוליך את יצחק אל הר המור - אל העקידה, ורק לניסיון, והיה שם מלאך. ואתה בחרת מעצמך ללכת להר המור - ללמוד תורה. השכמת לצאת לדרך, לחזור לישיבה אחרי הפגרה, שחרית רצית לשחר בירושלים. ולא ניצב המלאך. פיצוץ - ודי. הרם את הכול. את כל החלומות שחלמנו אותך ואיתך. את כל המחרים שעוד נכונו לך ולנו, לבית, למשפחה, לעם.
על התורה שכה מסור היית ללומדה נאמר - "דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום." ואתה - שלאורה גדלת, ועל פיה הלכת, היית כמותה - דרכיך דרכי נעם וכל נתיבותיך שלום, אתה שסיימת כל שיחה ב-שלום, לא ביי ולא היי - רק שלום!
אבינעם - בשמך הבטחה - אבי נעם, אבי אבות הנעם, כאילו אמרת - בבואי אביא נעם, ועתה - מי לנו יביא את הנעם? והחיוכים - מניין ניקחם? ועתה - כשאתה הולך מעימנו - מאין יבוא נועם לעולם?
אבינעם -
אפשר נקראת לישיבה של מעלה, הזכר לו ליושב במרומים את ההבטחה -
"ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום".
דברי הספד לאבינעם בן נעמי ונתן אלפיה הי"ד
גינה גניאל
כ"ח ניסן תשס"ב