קורות חיים
בת מזל וצבי יום טוב. לימור נולדה ביום ב' באלול תשל"ז (16.8.1977) בקריית אתא.
לימור, אשר כונתה בפי אוהביה "לימי", גדלה והתחנכה בקריית אתא עיר הולדתה. היא למדה בבית הספר היסודי "פינסקר", ובהמשך לימודי חטיבה ותיכון ב"בית הספר המקיף ע"ש רוגוזין" בעיר.
כילדה, הייתה לימור דעתנית מאוד, "כזו שלכל דבר הייתה לה תשובה". ילדה מלאת הומור, "ליצן הכיתה", כדברי משפחתה, שאהבה מאוד לבצע חיקויים של מוריה וחבריה לכיתה ולשיר בקולי קולות כשהיא נעזרת בצינור כיבוי אש שישמש לה כמיקרופון.
כבר בילדותה גילתה לימור חיבה לטיפוח, לאיפור ולקניות. אוהביה נזכרים בחיוך כי נהגה להתקלח שש פעמים ביום ולהחליף תלבושות שונות כחלק מתחביבה זה.
בשנת 1996 התגייסה לימור לצה"ל. היא שירתה כנהגת של קצין בכיר בחיל החימוש.
סמוך למועד שחרורה מצה"ל, בחודש יוני 1998, נפל אחיה של לימור, רון, שהיה קצין במשמר הגבול (מג"ב). אוהביה מספרים כי "לימור הייתה מחוברת לאחיה בעבותות והקפידה להנציחו בכל עת". מסיבה זו, לאחר פטירתו קיבלה לימור החלטה להתגייס למשטרת ישראל ולהמשיך את דרכו. וכך, ב-1.8.1999 התגייסה לימור למשטרה ושובצה לשירות במחוז חוף.
בשנתיים הראשונות לשירותה במשטרה, שירתה לימור ביחידת ביקורת הגבולות של משטרת ישראל. לאחר מכן, עברה לימור לשרת כשוטרת קהילתית באגף שיטור אבטחה וקהילה במשטרת ישראל ובשנת 2004 החלה את תפקידה כסיירת במערך הסיור והשיטור בתחנת המשטרה בעיר חיפה.
לימור הייתה חברותית, מצחיקה ולבבית. "החיוך הרחב על פניה היפות וגומות החן שאפיינו אותה גרמו לכל אחד להתאהב בה" סיפרו אוהביה.
חריצותה ומסירותה של לימור לעבודתה סייעו לה רבות במילוי תפקידיה השונים במשטרת ישראל. חבריה לשירות סיפרו כי "לימור הייתה שוטרת חרוצה, אמיצה ומקצוענית של ממש אשר עבדה במרץ ובאהבה רבה לאורך השנים".
מעבר לשעות שירותה התובעני במשטרה, לימור אף לקחה חלק פעיל ב"להקת משטרת ישראל" ובכך הביאה לידי ביטוי את אהבתה הגדולה לשירה ואת כשרונה הרב בתחום.
בד בבד עם פיתוח הקריירה במשטרת ישראל, בנתה לימור זוגיות עם רון גולדברגר, מי שהפך לימים לבעלה. בני הזוג הקימו את ביתם בקריית אתא ונולדו להם שתי בנות, שחר ואור.
בני משפחתה של לימור מספרים על מסירות גדולה של לימור למשפחתה ובעיקר לבנותיה, "היא נתנה להן את נשמתה" ציינו.
גם לאחר לידת בנותיה שבה לימור לעבודתה במערך סיור ללא הנחות וככל שוטר במערך כללה עבודתה משמרות, לילות, תגבורים, שבתות וחגים. סובביה סיפרו כי "כל מפקד וחבר לעבודה העריכו את לימור על חריצותה, מקצועיותה ואופן פועלה".
בחודש נובמבר 2015 חלתה לימור במחלה קשה. אוהביה סיפרו כי על אף טיפולים כואבים וממושכים שעברה, לימור לא ויתרה והייתה נחושה להתגבר על המחלה ולהמשיך בחייה, כך בלשונם: "כשחלתה, כולם ידעו שתנצח - היא הייתה לוחמנית באופיה. אהבתה לבנותיה, למשפחתה ולחיים הייתה כל כך עצומה שידענו שאותה לא ניתן לנצח". ואכן, בחלוף מספר חודשים התבשרה לימור כי הטיפול הרפואי שניתן לה הצליח וכי היא יכולה לחזור לחייה ולעבודתה.
בחודש יולי 2016 שבה לימור לעבודתה במשטרה. היא חזרה לכושר ונהגה לרוץ כל יום כמה קילומטרים. חבריה לשירות סיפרו כי את בוחן הבר-אור עברה בקלות ואף סייעה לכל השוטרים והשוטרות שהתקשו בריצה.
כשחלתה בשנית, האמינו בני משפחתה כי גם הפעם תנצח לימור את המחלה. "יחד טווינו חלומות של מה נעשה כשהיא תבריא" סיפרו, "טיולים בארץ ובחו"ל, נסיעה לתאילנד עם משפחתה ועם שוקי. מסיבות עם בנות הדודות והחברות.החיים נראו כל כך נפלאים עד לסוף המר בו הכניעה אותה המחלה הארורה".
רב-סמל בכיר לימור נפלה בעת מילוי תפקידה ביום כ"ד באלול תשע"ו (27.9.2016). בת שלושים ותשע בנפלה. היא הובאה למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית אתא. הותירה בעל ושתי בנות, אם ואח.
בת דודתה של לימור, פאני ספדה לה: "אני עומדת כעת מול כולם, מכרייך, אוהבייך, משפחתך, הגרון חנוק ודמעות של כאב מציפות אותי. לא מצליחה לקלוט את העובדה המרה שאת אינך עוד. לא מצליחה לדמיין במוחי מציאות בה לא תהיי עוד בחיינו. לא מסוגלת ולא רוצה לקבל את זה שלא אראה אותך יותר, את שמחת
החיים שבעינייך, את החיוך הנצחי שעל פנייך. זה בלתי נתפס. כולנו עומדים כאן המומים ולא מצליחים לעכל את זה ...
היית אדם כל כך מיוחד, מלאת שמחת חיים, צוחקת בכל הזדמנות וסוחפת את כולם איתך בכל מקום בו היית. תמיד עזרת לי בכל דבר ונושא, והיית לצידי בכל מצב. נתת עצות ותוכחות, אהבת, כעסת, צחקת. אני מלאת גאווה על האדם שהיית ומודה על כך שזכיתי להכיר אדם כמותך ולהיות חלק מחייך.
לימור, את אינך כעת ובליבי נותר חלל עמוק. חושבת עליך בכל שעה ושעה. הגעגוע קשה מנשוא כבר עכשיו".
ריקי, חברתה הטובה של לימור, ספדה לה: "אומרים שאין דבר קרוב יותר ממשפחה, אך במקרה שלך, נדמה שהחברות חזקה מכול, אפילו מקשר דם. היית לי יותר מהחברה הכי טובה, קראת לי 'אחותי' וכך גם אני הרגשתי תמיד. אתגעגע אלייך כל החיים ולאינספור רגעים חשובים או שוליים, שחווינו את ואני ...
את השעות שבהן בילינו יחד בשיחות אל תוך הלילה, בהתייעצויות, בבדיחות, בקניות, בלהיות כל הזמן ביחד, עם הילדים ובהתלבטויות – הזמן לעולם לא יוכל למחוק. כעת, כשאת לא כאן, נדמה שהעולם קטן יותר, קר יותר, ריק יותר, דומם ושומם כאחד.
מעולם לא האמנתי שתעזבי אותנו כל כך מהר, כל כך מוקדם. היה לך עוד הרבה מה להספיק בחיים האלו, וברגע אחד הכול פסק ... אני מבטיחה להשאיר אותך בחיי ... חלק ממך ימשיך לחיות איתי לעד".
כתבו אוהביה של לימור: "לימור הותירה חלל רב בלב רבים - משפחתה, מפקדיה, החברים והחברות הרבים, כולנו כאן מאוד כואבים ...
לימור אהובה שלנו, נזכור אותך תמיד יפה, חייכנית ושמחה. בליבנו תישארי לנצח חקוקה".
לימור מונצחת עם כל חללי משטרת ישראל באתר ההנצחה של המשטרה הממוקם במכללה הלאומית לשוטרים בבית שמש. דף לזכרה הוקם במדור "גלעד לזכרם" באתר האינטרנט של משטרת ישראל, ובו ניתן להדליק נר זיכרון.