* מידע נוסף
תפריט נגישות

סמ"ר דניאל אושרי ז"ל

רשימות לזכרו

מפי אמא

כריכת הספר לזכרו
אלבום תמונות

כשנולד דני גרנו עדיין במתבן. כשהגיע לגיל שנה בערך עברנו לבית. הייתי אחר תקופה ממושכת של קדחת, ומאז לא קבלתי יותר התקפות.
נולד ילד בריא וחסון וגדל יפה, בעל תאבון טוב, תענוג היה לראות בהתפתחותו.
כבר בבית הספר היה שובב. פעם פוצץ פצצת קרביד, יחד עם עוד ילד.
תקופת למודיו בבית הספר היתה בזמן מלחמת העולם; והמלחמה השפיעה בכלל הרבה על רוחו ומשחקיו, ובכל זאת למד טוב למדי. לא מכבר "גיליתי" תעודה מגיל התיכון - הציונים שם שמונה-תשע לרוב. היה בעל דמיון של אמן. חבל שמחברות שלו מגיל בית הספר לא נשמרו, היו שם חבורים יפים. זכורה לי הערה של אחד המורים מתחת לחיבור - "דמיוני, אבל מאד מענין".
היה חברותי מאד. פעם קניתי לו, כפרס, חבילת ביסקויטים (בימים ההם לא מלתא זוטרתא), יצא החוצה והכריז: "ילדים - יש ביסקויטים". חילק לכל הילדים, ולו נשארו פרורים.
ההתחשבות בזולת - תמיד עד יומו האחרון.
כשהיה מספר משהו היה מספר יפה.
אהב, כילד לקרא; קרא הרבה, דמיונו היה ניצת בזמן הקריאה. היה מזדהה תדיר עם גבורי הספרים שקרא - פעם רצה להיות רופא לוחם במוות, ופעם... כשהתבגר התעניין מאד בספרות צבאית.
במשק עבדנו תמיד כולנו יחד; אהבתי לספר על עיירתי, על ילדותי, הבנים אהבו לשמוע תוך כדי עבודה - דלול תירס, עישוב.
הייתי שואלת: ילדים - מה לבשל לצהריים - דני: "בשלי חמיצה" - "הרי אתה לא אוהב את זה" - "את לא יכולה לבשל תמיד רק מה שאני אוהב!"
לא שמעתי ממנו מילה לא אדיבה מעולם ובמשך כל חייו.
אולי היה עדין מדי, מתחשב מדי. בגיל 16 רצו האחים לקנות "וספה". אמרתי להם: אתם יודעים שאני מוכנה לעשות הכל למענכם, אבל אני ג"כ רוצה לבקש מכם קרבן. אני רוצה לישון בימי שישי במנוחה כשאתם יוצאים.
כשירחיב - תקנו מכונית (ג'יפ). - קבלו, ולא קנו אופנוע.
מעט מאד זכור לי מתקופת היותו בצבא. אברהם - האב - חלה קשה באותה תקופה ונפטר.
ב"סדיר" היה לו פרופיל נמוך, מצאו רשרוש בלב. כשבא וסיפר חשכו עיני. הלכתי אתו לרופא - הוא חזר ובדק אותו ואמר שהוא בריא לגמרי, בדקו שוב בצבא, בכ"ז מצאו משהו והכניסו אותו להדרכה בגדנ"ע. הגדנ"ע לא היה לפי רוחו - ניסה "לשנות הפרופיל" ואחרי מאמצים הצליח ועבר לחיל התותחנים.
אחרי שהתחרש באוזן במלחמת ששת הימים, אמר לו רופא צבאי שאם ימשיך בתותחנים עלולה להפגע גם האוזן השניה, אך הוא לא השתמש בעילה זו. מפחד שמא יועבר להג"א, רצה לעבור קורס חובשים של צוות מסוק-חלוץ נפגעים.
יהודה דה לוי סיפר לי שעבר גם קורס חבלנים: אני לא ידעתי.
אהב את יחידתו במילואים. יתכן שגם הסיכון הוסיף נופך.
כשעלו דני וצפורה להתיישבות הבנים, צמחו קשיים, המצב הכלכלי לא היה קל. אנחנו עזרנו לפי יכולתנו, אך פרצו מחלות בלול וברפת והם הסתבכו בחובות, עד שהחליטו לעזוב.
באוקטובר 1962 עברו לקרית אתא ודני החל לעבוד ב"דשנים כימיים". גם בקרית אתא טפלו בגינה וביתם נראה כגן עדן. דברים רבים עשו במו ידיהם: יציקת שבילי בטון, חשמלאות, אינסטלציה, הכל עבודה עצמית נוסח כפר יהושע.
חיו חיי צנע, אך חיים יפים ומאושרים. לא שאפו למכונית או מותרות אחרים. בחופש נהגו לצאת לטיול ארוך. דני היה אב מסור ובעל מסור. עוזר לילדים להכין שעורים ומטייל אתם הרבה.
בתקופה האחרונה התחיל לצייר ולגלף בעץ. רצה להתמסר לאמנות זו בגיל הפנסיה. פעם התחיל ללמוד אלקטרוניקה, אבל פרצה מלחמת ששת הימים ואחריה לא המשיך - לא היתה לו סבלנות יותר.
היה משתתף מטעם המפעל בימי עיון בטכניון.
בזמן האחרון התכונן ללמוד בקורס ממושך של מנהלי עבודה. דבר זה כרוך בשלוב עבודה עם למודים - בלי אפשרות לעבוד שעות נוספות - מאמץ לא קל, אבל לא זכה.
אמרתי לו פעם: "דני'לה, אתה יודע שלהיות תמיד ראשון זה לא בריא", השיב: "הרי מישהו צריך להיות ראשון".
יהודה דה לוי ספר לי שגם למובלעת (בזמן המלחמה) נכנס בין הראשונים. נפלו אתו עשרה. ואם כי בכל מקום היו סכנות. מי יודע. אם לא היה בין ההולכים בראש, אולי לא היה נפגע?
שבוע לפני יום הכפורים לנתי אצלם בקרית אתא. דני קם בחמש בבוקר, רץ את ריצת הבוקר הרגילה שלו, כדי להיות "בכושר". אחר כך הכין לו את ארוחת הבוקר (בשש יצא לעבודה) הגיש כוס קפה לצפורה, הציע גם לי קפה למיטה, סרבתי: "זה מזכיר לי מחלה". הוא צחק, אמר שלום והלך.
ויותר לא ראיתיו.
כך בעולם, משקיעים מאמצים עצומים ברפואה, כדי שיגדלו בני אדם בריאים, שלא יסבלו סבל גופני, ומאידך משקיעים מאמצים עצומים ביצירת מכשירי הרס משוכללים יותר ויותר כדי להשמיד אנשים, בני אדם...
אני מסתכלת בסרט ורואה חיילים במלחמה וחושבת: הרי גם הם היו תינוקות, היו ילדים, אמותיהם טפחו אותם, דאגו לכל שעול, דאגו לכל זיע, לשם מה?

בניית אתרים: