כאשר אני בא ממרחק השנים לתאר את דמותו, מיטשטשים הפרטים הקטנים, האירועים הספציפיים, והזיכרונות, ומה שנותר הם ה-"קווים לדמותו", קווי המתאר של אישיותו. ואלו יצוירו על ידי שני קוים עיקריים: אהבתו את הארץ, ואהבה נגזרת, אהבתו לצבא. אהבתו לארץ באה לידי ביטוי בחיבתו הרבה לטיולים במרחביה (ורבים המכתבים שכתב תוך כדי טיולים אלו הרצופים תיאורים פיוטיים), ובחיבתו למנהגי התרבות הערבית ובעיקר לדרך הכנת הקפה הערבית דרך הקליה וטחינתו ועבר לאמונה הדרוזית בגלגול נשמות וגידול שפם, זמן רב לפני שהחלו תהליכי אוסלו.
עבודת החקלאות תרמה כמובן את תרומתה לקשר העמוק לאדמה שהביא לכך שתמיד עמל על גידול משהו דוגמת גידול עץ קפה (שלא עלה יפה בסופו של דבר).
והקו השני כאמור אהבתו לצבא - זכורות לי כול אותן הפעמים שיצא לתרגילים וחזר עם מצנחים של פצצות תאורה, מתנות לילדים. וזנבות של פצצות מרגמה כדי לנעוץ בתוכן קוצים מיובשים לקישוט, בימים שנוהג זה עוד נחשב לאופנתי.
וכן אני זוכר כאשר חזר ממלחמת ששת הימים הביא את ה"אמא של השללים" שני כלי נשק שלל שרופים קלצ'ניקוב ואר.פי.די. בתמונות מן המלחמה רואים את החיוך על פניו והקשר האמיץ לחברים לשירות, דבק בסיסמה "פעם תותחן, תמיד תותחן".
בפרוץ מלחמת יום כיפור ארז תיק ויצא מיד, למלחמה האחרונה שלו. אני סבור שאילו ניתנה לו אפשרות הבחירה באיזו דרך לסיים את חייו, זו היתה הדרך בה היה בוחר. דרך ההקרבה, והציונות, (מילים שכיום כה בלתי אופנתיות למרבה הצער), ולפחות בזאת נמצא נחמה פורתא.