* מידע נוסף
תפריט נגישות

סמ"ר דניאל אושרי ז"ל

רשימות לזכרו

דברים מאת מנחם זהרוני

כריכת הספר לזכרו
אלבום תמונות

אני לא נפרדתי מכם, יקירי. דמותכם חיה בתוכי ואני חי, אולי, בשל דמויותיכם. אני חי אתכם כפי שחיים עם אנשים קרובים המתהלכים על פני האדמה, נפגשים ונפרדים לשעה, אבל תמיד נמצאים במחיצתם. אני משוחח אתכם לעתים ומחייך אליכם. אני חווה לפעמים מחדש סיטואציות מרנינות וסיטואציות מרגיזות בחיינו המשותפים בעבר הרחוק. אני מספר עליכם לתלמידי החדשים לא כעל מלאכי עליון, אלא ללא כל אידיאליזציה אני רואה אתכם בפרספקטיבה של הזמן, כאידיאל של האדם היהודי במציאות הריאלית.
הדורות האחרונים סולדים מפתוס, ממטבעות לשון נמלצות, אבל מה אעשה וכל הוא הדבר: קברותיכם הם בתוך ליבי ובשנה האחרונה נתרחבה שורתם... אני בוכה על רגבי עפרכם, אין לי יותר אפשרות לבכות. הפצע גדול מדי, והכאב שיתק את מקור הדמעות - אלו יכולתי רק להביע במילים כנות את מבט התום והפליאה הממוזגים בחיוך הקל של דניאל, את חיוכו העליז והבהיר של עוזי ואת ההבעה המהורהרת והכבדה של יהושע!
יסולח לי, אם אני זוכר את כולכם כילדים וכנערים, איני מסוגל עפ"ר לראותכם כגברים הנאבקים בתנאים הקשוחים ביותר עלי אדמת החיים. אך כולכם נגד עיני: לא חוור מראה פניכם.
ארוכה מאוד הדרך לגאולה בתנועות לאומיות, ועקובה מדם אצל כל העמים. דרכנו ארוכה יותר. בדיונים היסטוריים שדנו בהם בשעתו בבית הספר נראו לנו מאבקים לאומיים, תנועות שחרור ומרידות במשעבדים, כמשהו מופשט, תיאורטי ורחוק... פחות מכל העליתי אני ואתם כאחד את האפשרות, שאתם, יקירי, תאדימו במערכה כבדה וממושכת את המאורעות בדמכם הטהור. כבד מצפוני, שלא דמי, כי אם דמכם הוא שנשפך. ואולי גם לא יסולח לי, שאחיזתי הרופפת בחיים ואמונתי שלא נתמוטטה נשענות על קרבנכם.

מנחם זהרוני

בניית אתרים: