אלבום תמונות
עבר חודש מאז שאיבדנו שמונה מטובי עובדינו. כל אחד מהם השתייך לשתי משפחות: בראש ובראשונה עמדה המשפחה בבית - ההורים, האשה, הילדים, ואליה הצטרפה משפחת עובדי הרכבת, שאיתה נמצאו רוב שעות היום, ואף בסופי שבוע, חופשות ושמחות.
במוסך הם היו עמוד התווך, המקצוענים, היועצים, וגם האוזן הקשבת לחבר בצרה. לכל אחד מהם ודאי היה חלום, משאת נפש. האובדן לא הופיע בשום תוכנית עתידית, באף אחת מן המחשבות שאדם עושה עם עצמו ועם קרוביו. הרעם שרעם באותו יום בהיר, בשליחותו של אויב אכזר, טרף את הקלפים והיכה בהם מבלי להשאיר תקווה.
מאז אותו יום ארור שום דבר כבר לא היה אותו הדבר. חלום הפך לסיוט, אהבה לזיכרון, והמחשבות - להתמודדות מרה. חור ענק נפער בלבנו, ותחושת הגעגועים מתעצמת מיום ליום. אנו לא פוסקים מלהזכיר ולדבר בשבחם, ומשתדלים ככל הניתן להקל על המשפחות ולתמוך זה בזה, כדי להתמודד עם הכאב המסרב להתקהות. בחריקת שיניים, תוך שינוס מותניים ושילוב ידיים, אנו ממשיכים הלאה, מתוך ידיעה כי אין אפשרות אחרת. הרכבת ממשיכה בעבודתה, אך הצפירות נשמעות יותר כקול בכייה.
משפחות יקרות - לעד נזכור את יקירכם שהיו לחברינו, וננצור כל זיכרון. נזכור להם את מקצועיותם ואת חברות האמת. נהיה לצידכם כדי להקל ככל האפשר, כפי שעושה משפחה מלוכדת.
כולנו מבקשים לתת, להקל ולתמוך בכם בני המשפחות, שאיבדתם את היקר מכל. אולי בכל אלו תמצאו מעט נחמה.
כמנהל החטיבה המלווה מקרוב את תהליך השיקום אני יכול להעיד כי נותרו זיכרונות יפים מימים טובים יותר.
את האובדן לא נצליח לצערנו להחזיר לעולם, ואיננו מוצאים מילים לנחמה. מצווים אנו למלא את החלל שהותירו חברינו. את הכאב נצטרך לשאת כולנו לעד, אך צריך ללכת קדימה, כי את העבר לא ניתן לשנות, ויש עוד הרבה לעשות כדי להשפיע על מחר טוב יותר.
יהיה זכרם ברוך.
איציק כהן, סמנכ"ל תקשורת ותשתיות ברכבת ישראל
שימש בזמן האירוע סמנכ"ל צי נייד.