אבינעם אלפיה ז"ל

אז אתה שומע, אבינעם? - רואה איך אני מקפיד לכתוב אותך בכתיב חסר? - איפה הייתי? אה, כן, סיפרתי לך על המפגש. אז כמו שאמרתי לך כבר, כל חודש חודשיים אנחנו נפגשים אצלך בבית. כן, נוסעים עד אליך בלי שתשכנע שאתה היית אצלי ואני אצלך עוד לא הייתי. היית צריך לראות איזה אוכל אמא שלך מכינה. תאמין לי, משהו משהו. אני זוכר כשהבאת לצבא את העוגות שלך בקופסאות המרובעות השקופות, את עוגות השיש שנדבקות לדפנות ומוציאות לנו את העיניים, והנה, הן כאן, בשולחן, בבית שלך, במפגש הקבוע אצלך. אתה שואל אם הן פחות מתוקות בלעדיך? האמת שלא טעמתי. למה? שאלה כל כך גדולה - 'למה?' - אתה מכווץ לחוסר תיאבון של עוגות שמזכירות אותך? נכון, אני יודע. הדברים הקטנים הם הדברים הכי גדולים שיש. נכון, אתה צודק. בוא, אבינעם, בוא תטעם, אז מה אם כבר אכלת שלוש חתיכות? בוא, נו. אתה בולע אותן, אני רואה אותן נעלמות בפה הענק שלך שנסגר בתנועות לעיסה מחייכות. אובססיבית ההיצמדות שלי לחיוך שלך, אה? מתוק, מתוק העוגות האלה. נמס בפה. משהו משהו. טעם שמציף אותך לרגע ונעלם. בקיצור, גם הפעם נסעתי עם יואב. יצאתי מבר אילן עם משה - חבל שאתה כבר לא מתקשר. מה קרה? יש לי אורנג' וזה זול. בגלל שאנחנו לא מדברים הרבה כמו מעם אתה לא יודע בדיוק מה עובר עלי ואני לא ממש יודע מה עובר עליך. אני יודע שהיית נהנה לשמוע על כל מה שאני לומד עכשיו. כמובן שהיית מסייג ומדגדג אותי במילים שנונות, איך לא? ובטח היית עוקץ בהתחלה ואני הייתי מחזיר לך איזה קטע על הישיבה שלך או משהו כזה למרות שאף אחד מאתנו לא מתכוון באמת לרדת על השני, סתם לעקוץ, להשחיז מילים כדי להתחדד, מילים שמותר רק לחברים לומר, ואחר כך היינו צוחקים ואולי מדברים על משהו רציני. כבד אפילו. ממש כבד. ושוב צוחקים. אי אפשר בלי. הנה, אפילו עכשיו אתה צוחק. חסר טקט שכמותך. בקיצור, יואב אסף אותי מבא אילן - ואני שוב נזכר בבוקר ההוא, כשאני חוצה את השדה הפתוח שמחבר בין גבעת שמואל לאוניברסיטה, שדה שהתמלא כבר בפלומה צהובה-ירוקה וריחות שפתאום גם להם היה ריח ירוק, ופרפרים התעופפו באוויר כמחשבות אחרי שאלי טלפן ואמר שאתה לא זמין ושזה מוזר כי אתה בדרך לישיבה ואתה תמיד תמיד זמין, ואני מתקשר לפלאפון ושומע: "שלום, הגעתם לפלאפון של אבינעם, אנא השאירו..." משהו כזה, ואני מנתק, ואלי שוב בממתינה כי הוא יודע שאתה בדרך ואתה עדיין לא עונה. מה איתך? כבר נרדמת באוטובוס? ואתה לא עונה ובבית שלך לא יודעים כל כך מה. ואין סיכוי שכבר הגעת להר המור. ואני עולה על גבעה שפתאום נראית לי שפופה מתמיד, מרכינה ראש, ושיבולים כבר לא נרתעים מלחבק קוצים שדופים בקירבה ובמחווה ידידותית מחשידה, כזו שפורצת בעיקר בזמנים קשים, ואני שוב מנסה, אולי תהיה זמין, ושומע שוב: "שלום, הגעתם". "שלום, הגעתם". אנחנו הגענו, ואתה, הגעת כבר? לאן הגעת, אבינעם? לאן אתה הגעת? "שלום, הגעתם", ממש לא הגענו. "שלום, הגעתם". ממש לא, אבינעם. ממש לא. "שלום, הגעתם." תפסיק כבר! עקשן אחד! "שלום." "שלום." כל כך הרבה פעמים אמרת לי שלום באותו בוקר, ואת השלום שלי לא רצית לשמוע, אה? מה אתה אומר? שמעת? ברצינות? אתה עדיין שומע?! ויואב אוסף אותי מצומת רעננה ואנחנו נוסעים אליך. ושוב מוזר לי שלא היית. שאתה לא בא. הרי כולם באו. חבר'ה מחיספין, מהר המור. ואני מביט בך, איך זה יכול להיות שעברת מחיספין? לא האמנתי שתמצא כוחות לעזוב את המקום שכל כך אהבת. אתה זוכר בטח שאמרתי לך שאני לא חושב שתעזוב. ואתה עברת. דיברנו על זה הרבה. הפתעת אותי. אתה ממשיך להפתיע. מפתיע שאני נוסע אליך ואתה לא שם. וכולם כאן, הורים שלך ודודה, ושגיא. ומחכים לאחרונים. ואתה לא. מוזר? מוזר. אורן דיבר. היה דיון מעניין. בטוח היה לך מה לומר. לא מבין למה לא אמרת כלום. לא מתאים לך לשתוק כשיש לך מה לומר. ואני יודע שיש לך מה לומר. אני יודע. משהו בי אומר שהיית משמיע משהו קיצוני, אבל ברור, מסודר. לא מהסס. בהיר. או אולי היית דווקא מציג צד פתוח, ליברלי?! לא, נראה לי שהיית מצטרף לדברים הברורים על עולם תורה בנוי. והיית מנסח את זה בצורה חדה, שאולי היתה מסבירה לנו יותר ומעמיקה, נו, כמו שאתה יודע. היית משתמש במילים גבוהות ואני היית צוחק עליך קצת, שצריך לדבר בגובה העיניים גם כשמדברים על דברים גבוהים, כי אחרת הדברים האלה נשארים שם, גבוה, ולא יורדים לחיי המעשה. לא היית נכנע. בטוח בצדקתך. עקשן קטן. מה אתה אומר? גדול?! עקשן גדול. עקשן גדול וחמוד. מה אתה מחייך? לא צריך סיבה, אתה אומר. משהו אתה, אתה עם החיוך שלך. טוב, אתה מקשיב? אבינעם? אתה חוזר אלי? יפה. בקיצור דיברנו בינינו, חבר'ה, אתה יודע איך זה. ותראה, איחדת אנשים שמקודם לא הכירו: חבר'ה מהר המור עם חבר'ה מחיספין, ואני שלא משם ולא משם, ועוד כמוני, מהצבא, מהסביבה שלך. כולם כאן יחד. ואתה הסיבה. ואחר כך תפילת ערבית. ואוכל. זה לא אתה שם שמדלג על הלחמניות וניגש ישר לגלידות? ודיברנו. מוטי אמר שהוא דיבר עם איתמר על הספר, על החלק של הזכרונות. בדיוק חשבתי על זה היום - אמרתי לו - שהתלבטתי, כי משהו בי פוחד שפתאום אבינעם יראה לא ממש אבינעם. אתה מבין אותי, נכון? אני מניר אותך טוב, ורוב הזמן שהיינו יחד זה היה בצבא. ומה שאני זוכר ומה שאיתי הוא הצחוקים והכיף והשטויות שעשינו שם, לא ויכוחים וסדרי לימוד ארוכים. נכון, גם היה לנו את זה. לא מעט דיברנו על עניינים שברומו. על מחשבה - ואתה היית מתקן אותי: "אמונה, לא מחשבה", והייתי צוחק עליך, מסתלבט, נזכר באותו אחד שאמר לי שגם אסור להגיד 'פיסקה' של הרב קוק כי אתה כאילו מפסיק - פיסקה מלשון הפסקה, לכן צריך לומר קטע של הרב קוק, והייתי מלגלג, כאילו אתה הסניגור של אותו אחד, שגם 'קטע' זה בעייתי כי זה מלשון קוטע, ולמה ההקפדה הלא עניינית הזאת שמתמקדת בשוליים, ואתה בטח היית אומר שמשם הכל מתחיל, ואני לא בטוח שבאמת היית חושב ככה, אלא שאתה בא לאזן תפיסה אחרת, שלי. אתה איתי, אבינעם? איפה הייתי? כן. המפגש. זה היה המפגש הרביעי. המפגש הרביעי שלא היית, המפגש הרביעי שהיית לא. קשה לך לבטל תורה ולבוא אפילו למפגשים שבבית שלך, אה? ואז נפרדנו. דיברתי עם אמא שלך. ומשהו מפחיד אותי כשאני חושב שלמרות שהייתי בבית שלך גם לפני שנסעת באוטובוס ההוא באותו יום, פתאום אני בבית שלך יותר פעמים אחרי אותה נסיעה מאשר לפני. וטיפ טיפה קשה. לא? אתה לא יכול לרגע למחוק את החיוך שלך ולהקשיב לי ברצינות?
או, סוף סוף. הנה, אפילו אתה כבר לא מחייך לרגע. והחיוך שלך זה אולי הדבר הכי קיים בי ממך. החיוך שפעם אמרתי לך: "אבינעם, יש לך את החיוך של החתול מעליסה בארץ הפלאות." ואתה חייכת חיוך ענקי כמצדיק את ההשוואה, ואני המשכתי: "גם אחרי שאתה הולך, החיוך שלך נשאר." אתה שומע, אבינעם? משפט יפה יצא לי. גם אחרי שאתה הולך, החיוך שלך נשאר. ואתה לרגע לא מחייך. ואז אני נזכר שזה לא מצחיק, כי אתה כבר בארץ הפלאות, והנה, החיוך הענקי שלך חוזר, כי גם אחרי שאתה הולך החיוך שלך נשאר, חיוך משובץ בשתי שורות שיניים לבנות וכאילו כל הגוף שלך צוחק יחד איתן. כל הרף שלך, אה? המאג, נכון. זה מתבקש. אני נזכר מיד במאג שלך. תראה איזה קטע קישור יפה מצאתי לי. אני נזכר מיד במא"ג שלך. בתנועות גופך. אתה קורא אותי, יודע שאני אעבור עכשיו לכתוב על המאג. אולי תעזור לי לכתוב עליך? באמת, בא, אבינעם, שב לידי ותכתיב לי. מה אתה אומר? להעתיק ממה שכתבתי לשלושים? אנשים לא יזכרו אתה אומר? בסדר. אז אני מקריא לך שוב. אולי לא באותה קריאה יפה של איתמר, אבל בקריאה משל'. 'בכתיב חסר' קראתי לקטע הזה. שנון, אה? בוא תקשיב. "דרך כהה בלילה חשוך, קשה לזהות פנים באפלה. אני מבחין רק באלו שהליכתם מוכרת לי, רק באותם אלה שאני מכיר את פסיעת גופם. רואה רק את אלה שאני מכיר את דרכם. אתה הולך מעט לפני, אני רואה את צעדיך מהססים, ספק מדודים ספק נזהרים. גופך נע בתנועת מאמץ, הרצועה הלבנה של המא"ג נחה על כתפיך, מתאימה את עצמה. אתה צועד, פניך חתומות, מתרכז בדרך. אתה לא אומר לי אבל אני יודע שקשה לך. בזמן האחרון התחיל לכאוב ובכל זאת אתה ממשיך. תחילה אתה לא מבחין במבטי, מרוכז בדרך. ואז לשבריר שנייה אתה שם לב ומחייך את החיוך הענקי שלך ושוב חשכת הלילה עוטפת ואני שב לראות רק את צללית קווי הגוף. צחקת כשאמרתי לך שהחיוך שלך הוא כמו החיוך של החתול מעליסה בארץ הפלאות, כזה חיוך ענקי שגם אחרי שהחתול נעלם החיוך נשאר. חיוך ענק, חיוך מחייך כזה, שמח. אתה יודע אבינעם, קשה לי בתפילות. אתה מגיע משום מקום ומחייך מולי ואני לא יודע אם לצחוק או לבכות. לבכות כי נעלמת לי, לצחוק כי החיוך שלך נשאר. אתה מסמן לי להמשיך להתפלל, מחייך ומסמן לי לשוב לסידור. ואני מתפלל וקשה לי. עמודי האלבום רצים בי, רגע רודף רגע ותמונה רודפת תמונה. כל תצלום לובש תנועה וקול, ואני נשאב לשם שוב: אנחנו מחליקים בשלג ברחבת המוצב בתל-קבע, מביטים בעיניים צורבות מזיעה בבוקר השלישי לתרגיל החטיבתי. באוהל, בעמדת השמירה, מדליקים נרות בלבנון עטופי חרמוניות, שוחים בים ליד הבית שלך בחיפה. אתה מגיע למעלה אדומים, אני מגיע אליך, משוחחים בטלפון, מדברים, צוחקים. רגע אחד רציני ורבע אחר מחוייך, והד קול צחוקך כל כך קרוב, כל כך צוחק כאן, מסביבי. אתה מציץ משק השינה משאיר את החיוך הענקי שלך ונעלם. לילה טוב. לפני ארבעה ימים דיברנו שיחה שגרתית, רגילה. אמרתי לך שטוב שאנחנו מדברים כי בדיוק אני עושה הגהה אחרונה לסיפורים שיכנסו לספר ולא ידעתי אם לכתוב אבינעם עם ו' או בלי ו'. 'בלי ו" אמרת לי, 'אני כותב אבינעם בכתיב חסר'. אני כתבתי עם ו' ואני צריך לתקן. עיניים לחות רצות על המסך, אני נעצר בשמך. האותיות מטשטשות. אני מסיר את ה-ו' ורושם אבינעם בכתיב חסר. כל כך חסר. פתאום אתה מציץ מאחורי לראות מה אני כותב. כשאתה מבין אתה נעצר ומביט בי. אני כמעט נחנק מדמעות ובמקום לדבר אתה מחייך, כאילו אומר לי שאין מקום לדמעות ושגם אם תעלם אתה תשאיר לי חיוך. אני מחזיר את העיניים למסך ומרים אותן שוב אליך. אתה כבר אינך שם אבל החיוך שלך נשאר. אתה מחייך אלי. ואני מחייך אליך בחזרה." זה מה שאמרתי בשלושים. זוכר? מה אתה אומר? שיני קצת? אולי מלה שתיים, לא יותר? מה? מרגש? אני רואה דמעה או שאני מדמיין? מצחיק אחד, סוף סוף שכנעת אותי לחייך ועכשיו אתה זה שמתחיל לבכות? מה אתה אומר? שזה דמעות של התרגשותך תרוצים לא מדהימים יש לך. עוד מעט תגיד שזה בצל. טוב, אבינעם, מצטער שאני גולש ככה לנושאים בכלל לא חשובים, הרי אני בסך הכל רוצה לספר לך על המפגש שברגע האחרון לא באת, אבל אתה יודע איך זה. נסחפים. בקיצור, אנחנו קמים ללכת ואני הולך מהסלון לשירותים, ובדרך מציץ לחדר שלך. התמונות על הארון החדש, התמונה שצילמתי אותך לספר סוף מסלול שוכב בדשא מכוון במא"ג ומחייך את החיוך הקלאסי שלך, ויש גם תמונה של רב שהיה לך לעיניים, ותמונת טיול, והמיטה שלך מלאת בציפיות, ומתקמטת מדאגה וארון הספרים שלך והכסא המיוחד שקנית בגלל הגב, בגלל המאג. כאב לך כשרקדת, אני יודע. ואני שוב נזכר בהליכה שלך, שגם היא קצת רוקדת. לא ריקוד של חתונות, ריקוד כזה מוזר, ריקוד אחר, עם קצב מיוחד, כמו ריקוד של יבלות אחרי מסע, שיש בו גם שמחה וגם קצת כאב, והחדר שלך חשוך ואני שם לידך, יושב על המיטה, קורא באיזה ספר ואתה רוכן על השולחן, שקוע במחשבה. ואנחנו שוב ממתכלים באלבום. מתגעגעים לרגעים האלה, באוהל. למרד הקטן בחול המועד סוכות, ולקטעים בתל-קבע, ועל הקיטבגים לפני הירידה לבקעות ופתאום אני מתגעגע לבד. ואני נזכר איך שצחקת עלי אז, במוצאי שבת ההיא בתל קבע. זוכר? אבינעם, מה אתה שקוע במחשבות פתאום? לאן נעלמת? או, הנה אתה. אתה מקשיב? יפה. ואני חוזר לסלון ונפרד מאמא שלך. ואתה מחייך מהתמונות שמעל הטלויזיה, מרוצה ממני - תודה - ואני אומר לאמא שלך שלא יצא לנו לדבר הרבה הפעם ושאני צריך לבוא בפעם אחרת, לבד, שנדבר רק אנחנו. רוצה, היא מתקנת אותי, רק אם אתה רוצה לבוא. לא צריך, רוצה. ברור. רוצה. בטח רוצה. אולי תבוא גם אתה? מה? נסע שנינו. יהיה כיף. אני אוהב נסיעות ארוכות, גם אתה, לא?! אתה תפסיד יום של לימוד מהנסיעות האלה, אה? לוותר לך? ואנחנו יוצאים והבית מתרוקן ואז אני מבין לרגע את מה שאני כל כך לא מבין אף פעם, ומשהו בי נצבט כי אני רואה את הבית שלך שפתאום מתרוקן מאנשים מתרוקן שוב לרגע ממך, כי כשהיינו שם גם אתה היית בינינו, ועכשיו אנחנו נכנסים לרכבים ונוסעים, ובין שלבי התריסים האור בסלון של הבית שלכם חסר את צללית גופך. הבית החדש, בטח החדש, עם הציור הקיר שקל בעזרתו לזהות שהגענו - כמו בלילה ההוא, אחרי אותו בוקר שאמרת לי כל כך הרבה פעמים שלום. כשהתאספו רכבים ואנשים ואוטובוסים ודיברו ובכו ואמרו למרות שאין מה לומר. בטח לך היה מה לומר, לא? - ואנחנו נוסעים עם יואב בחזרה לאזור המרכז, כביש מתפתל, פנסי רחוב כמו רמזים מפוזרים בדרך סבוכה. ואנחנו מחקים את ציר נסיעתך בבוקר ההוא. כמו עוקבים בשבילי קרב. אולי תבוא ותתאר לנו בדיוק מה קרה? מתי התעוררת? לא רצית לישון עוד קצת באותו לילה אחרון? התפללת באותו בוקר? התפילה היתה שונה? אכלת משהו? מתי הגעת לתחנה? איך בחרת איפה לשבת? איזה ספר היה לך בתיק? נרדמת ישר כשעלית לאוטובוס, אה? לא זיהית אותו...? ראשך מוטה על חלון האוטובוס. לא חשדת, אה? שום סימן. תחושה? כלום? אפילו לא רמז קטן? גם לא בשיחת הטלפון שלנו שבוע לפני, כשאמרת לי לכתוב את שמך בספר בכתיב חסר, גם אז לא ידעת שתהיה חסר לי? ואנחנו מתלבטים איפה זה בדיוק קרה וחשוך, קשה לראות, ואולי אני לא רוצה לראות. על מה חלמת באוטובוס? התעוררת לרבע? ליד מי ישבת? מה היתה התמונה מהחלון? ואני מסיח דעתי מהמחשבות האלו כי זה מוגזם למרות הרצון לוודא שלא סבלת. נכון לא סבלת? אתה בטוח? אפילו לא שנייה? תבטיח לי. תבטיח, אבינעם. תבטיח שלא סבלת. לפחות זה, אתה אומר. ואנחנו נוסעים, מדברים שטוב שבאו הרבה הפעם, ומוזר שאנחנו לא סופרים אותך גם כן, הרי גם אתה היית, לא?! ואנחנו שוב משתפים ברבע מיוחד-רגיל שהיה איתך, ואני חושב לעצמי. חושב. נזכר ונדקר מהכתב המשונן שלך, עם האל"ף החדה והעי"ן המעויינת והמ"ם הקטומה המצחיקה, כמו תמרור עצור. הכתב שאי אפשר לפספס, כמו בסוף המחברת הצבאית כשכתבת לי רמזי אלול בפיילוט אדום: "עוד שבוע ימים נוראים, ואנחנו מה?" ולרגע אני שוב מניח את המשקפיים הישנות והגדולות שלך על בובת השלג שבנינו בש.ג. ויושב לידך ברגע מיוזע אחרי הליכת תרח"ט לא מסתיים, וצוחק וצוחק איתר וצוחק וצוחקים. צחקת הרבה, אה? מה? אתה עדיין צוחק? הצחקת אותי. גם היו לך רגעים כבדים. אני יודע. דיברנו. מה אתה אומר? לא לכתוב על זה? למה? שיהיה אותנתי, סמוך עלי. זה בסדר. ויואב מוריד אותי בצומת גהה. אני הולך לתחנה שתיקח אותי הביתה, ויודע שהכביש ממשיך להתפתל אל תל השומר, אל השער שאסף אותנו ביום הראשון בצבא. בלילה לפני הגיוס ראיתי אותך פעם ראשונה. באת לישון אצלנו בבית. זה אבינעם וזה מיקי. אז היית אבינעם של אלי, ואחר כך כבר היית גם שלי. בהתחלה הכרנו, אחר כך חברים. חברים? חברים חברים. אבל ממש חברים. חברים חברים חברים. להוריד אחד? חברים חברים. להחזיר? מה אתה אומר? חברים חברים חברים חברים. ואני הולך על מדרכה חדשה, שנסללה רק השבוע, וחורף מתקרב מקרר בי רוח. זוכר ששכחת את המעיל אצלנו בבית? שכחת ששכחת? צריך לזכור דברים חשובים אתה אומר, לא מעילים של חורף שממילא לא יהיה גשום. לזכור דברים חשובים. מה זה דברים חשובים, אבינעם? דברי תורה? קטעים מהטירונות זה גם חשוב או שלא? אני באמת מתלבט. זה ששכחת את המעיל, זה חשוב לזכור? או שרק אותך ממש זה חשוב לזכור. אז מה אתה אומר, יותר חשוב לזכור את התכנים העמוקים ולא את השיחות הבטלות שלא תמיד היו צריכות לימוד? ואולי זו גם שאלה שהתשובה עליה אומרת שהשאלה לא נכונה - לא מהתחמקות אלא שבאמת זו התשובה - השאלה לא נכונה, כי אולי הגישה שונה, כי לא אנחנו קובעים מה נזכור, וזוכרים את מה שזוכרים ולא את מה שחשוב לזכור, ואם אני זוכר את המעיל הירוק שאתה ששכחת אז אני זוכר את המעיל. ואם אני זוכר בעיקר את הצחוקים שלנו ולא את כל דברי התורה שדיברנו עליהם, אז זה מה שחשוב. מה? אני טועה? איך אפשר לשלוט על מה לזכור? ואתה מביט בי. זה אנושי מה שאני אומר. אנושי מאוד. זה תופס אותך, אה? אתה שומע שזה אנושי ובכל זאת מתלבט. ואני ככה מרגיש, שאם אני זוכר אותך ככה אז ככה אתה. ככה אתה בשבילי. לא בכוח צריך לזכור אותך אחרת. ומוזר, כי אני כבר עייף, למרות שחמישי בלילה ואפשר למתוח אותו עד מחר, והיה לי חשוב לספר לך איך היה במפגש, כי אני יודע שהיית נהנה אם היית. ולילה כבר, בשעות כאלה היית נכנס לשק"ש בקצה האחד של האוהל ואומר לי: "לילה טוב, נשמה" ואני מקצה האחר הייתי משיב: "לילה טוב, חומר." - בדיחות פרטיות היו לנו, מה? אה? הן כבר לא מצחיקות? לילה טוב נשמה ולילה טוב חומר זה כבר לא מצחיק? - ואני הולך למחשב לכתוב ולספר לך איך היה. ומשהו בי רבוע שלא כל פעם אצטרך לספר לך על המפגש ועל הדיון (והאוכל שאמא שלך הכינה - גם זה חשוב) ועל החיפושים של הנקודה בדרך שבה זה בדיוק קרה וטיפ טיפה זיכרונות וכאב, ומשהו ששוב נסגר-נפתח-נסגר כמו תריסים של חלון בחדר מתרוקן, ואני רגוע כי אני יודע שבפעם הבאה כשיהיה מפגש אצלך בבית אני לא אצטרך לשבת מול מחשב בשעה כל כך מאוחרת כמו עכשיו ולהקליד, ואני יודע שלא יהיה לי קשה להירדם עד שאספר לך מה היה, ושלא אצטרך לעדכן אותך בכל, כי בפעם הבאה שנבוא - אני חושב שאלי ככה תכנן - נראה לי שהכי מתאים זה שאתה תעביר את השיעור. מה אתה אומר, אבינעם? תחשוב על זה. מה קרה? פעם אחת תבוא ותלמד. תבוא ותעשה אותנו יותר הגיוניים. תשב איתנו ותאכל ותדבר ותעזור לאימא שלך ותנסה להרגיע בנו את מה שהשתנה מאז שהתחלנו לבוא אליך הביתה, כבר בפעם הרביעית השנה. מה אתה שואל? למה העיניים שלי לחות? למה לא לבכות? מה קרה? רק לצחוק צריך? נכון, אני יודע שזה מה שאמרתי, שהחיוך שלך זה מה שנשאר בי ממך, אז מה, על זה בדיוק אני כואב. אז גם אני בוכה, כי כבר כואב לי כל כך ואיני יודע מה לעשות עם הכאב הענקי הזה שהלב לא יודע כל כך להכיל. אז תבוא אבינעם, בלי שטויות, ותעשה אותנו קצת יותר הגיוניים, תבוא, שלא נצטרך לנסוע עד לבית שלך ולראות שאתה לא שם. תבוא, כדי שזה לא יהיה כל כך מגוחך, כל כך לא פשוט, כל כך לא ממש, כל כך לא אתה. תבוא, אתה כבר תמצא על מה לדבר, זו לא הבעיה. תבוא ותחייך מצדי כמה שבא לך, רק תבוא, ותרגיע בנו את מה שהשתבש מאז שהתחלנו אנחנו לבוא אליך. עזוב הכל, רק תבוא כבר. תבוא. אנחנו מחכים. אני מחנה אבינעם. תבוא. תבוא.

מיקי שינפלד