עיקר חפצו היה בעמל תורה ובניין הרוח ונשזר בגבורת הגוף
מורגל הדבר אצל העולם לאהוב ולהעריץ את גבורת הגוף, אך על פי מידת האמת כשזו לא באה עם גבורה הרוח, משמעותה דלה. דוד המלך היה נער רועה צאן שאינו מקובל על אחיו, אולם דווקא באותם שנים בהם רעה את הצאן עמל דוד בענווה גדולה על עולמי הפנימי-רוחני. בבוא העת הנכונה, התגלתה יחד עם גבורת רוחו-רוח ה', גם גבורת גופו של דוד כשהכה את הפלשתי הערל. ישנם זמנים בהם על האדם להיות ספון בתיבתו שלו ובענווה גדולה לברר את חובתו שלו בעולמו. כל דמיון המפליג באותו העת למעשים או למגמות חיצוניות שאחרים "הצליחו" בהם, הוא רע לאדם ולא נותן לו מנוחה אמיתית.
אבינעם חברי היקר ניחן במידותיו הנעלות ומעיד אני עליו שעשה זאת בעמל. עיקר חפצו היה בעמל תורה ובניין הרוח, לא פלא אם כן שהדבר נשזר אצלו אף בגבורת הגוף. בימי לימודינו בישיבת הגולן עמל בתורה, תיקון המידות ועבודת ה' מתוך חברות טובה לתלמידים בוגרים וצעירים ועליצות שאפיינה אותו. בעת המאבק על הגולן אבינעם סגר את הספר והלך לפקד על מטה המאבק בחיפה והקריות.
גם את שירותי הצבאי עשיתי עם אבינעם וזוכרים אנו את אותה התקופה כשאבינעם ה"מאגיס"ט" אינו מרפה מהמאג. בחור צנום, סוחב במסירות כלי כבד, ובעת תרגילים ארוכים או מסעות המאמץ היה ניכר על אבינעם. בקשנו להחליפו אין ספור פעמים, אך-לשווא, אבינעם לא הסכים לוותר. ואכן עד סוף המסלול אבינעם שמר על התפקיד בצורה נאמנה. תמיד חשבתי לעצמי שאת תפקידו זה עשה מתוך רוח גדולה ואידיאלים שבירר לעצמו. זמן קצר לפני האסון שוחחתי עם אבינעם על מידה יסודית ונעלה ממעלות הנפש שגם עליה הוא עמל, היא מידת "ההשתוות". אבינעם הרבה לדבר על כך שעל האדם להיות פועל ולא נפעל מהסובב אותו, וכי כל התפעלות מהסובב תבוא אך ורק במקום שצריך. אבינעם הראה לי אז את דברי המהר"ל על אברהם אבינו שנקרא "צור" - קשה כסלע, פועל ולא נפעל ובכך הורה אברהם את דרך הישר לזרעו אחריו. הצורה בה בחן אבינעם את המעשים העידה כי חישב את דרכיו מתוך עמל על מידה זו.
בענוונותו הגדולה ידע להקשיב לדברי החבר וללבן סוגיות בצורה אמיתית. אבינעם לא נהג להחצין את הקשיים בהם היה נתון. זכור לי שאמר פעם "כשבועטים בי אני שותק", וגם כשעבר לירושלים לישיבת "הר המור" עשה זאת למרות קשיים מרובים מתוך החלטה ברורה להמשיך ולגדול בתורה.
אני באופן אישי חסר חבר-נפש שעמו התייעצתי וחלקתי את שעל ליבי. באופן כללי חסרים אנו כולם אדם גדול שרוחו הגדולה תמשיך ותישאר אתנו ועמה נמשיך.
הקימה מה"שבעה" הייתה ביום העצמאות, וסיום השלושים היה ביום ירושלים. הדבר אפיין את אבינעם בשני אופנים. ראשית, שני הימים הללו מגלים את ישועת ה' הכללית המתגלה גם לעיננו בדור התחייה, וגם דרכו של אבינעם הייתה צרופה באותה האמונה. הדבר השני נוגע לאבל הפרטי שכל אחד מאתנו חש בעקבות אובדנו של אבינעם והתקווה שמתוך אותו אבל צועדים אנו לעבר תקומה שאף אם באה היא אט-אט, הרי שטומנת היא בחובה אור גדול. אולי זו יומרה מצידי לומר את הדברים הללו, אולם אף אני מסתתר כתלמיד מאחרי אבינעם שידע את המטרה וחרף הקשיים פרץ את דרכו שלו בגבורה קדימה.
עם הנצח מלומד הסבל לא מפחד מדרך ארוכה, ויהי רצון מלפני ריבונו של עולם שיגול עיני כולנו בתוך עם ישראל לראות את אורו הגדול בישועתו.
יואב זנבר
קרני שומרון.
שבט התשס"ג