וזאת למודעה
גם לו יחפוץ, לא יוכל אדם לאמוד נשמה, לשער נפש, להקיף חיים.
ואם כך אצל אחד האדם מה אומר אנכי הקטן מה לעיני הטרוטות ולנשמתו הקדושה מה למילותי המגומגמות ונפשו הפלאית.
מה לאותיותי הדלות וחייו העשירים.
לא בא אנכי וגם אין בי יכולת לדבר על אבינעם האיש.
על-כן בצעד מדוד, נפחד ומבויש, קרב אני אל הקודש, נוגע לא נוגע בנסיון להאיר חוט דק ויחיד ממארג חייו האינסופי של אבינעם זצ"ל.
כ"ו תמוז תשל"ו. ותהיה השמחה רבה,
"כי ילד ילד לנו בן ניתן לנו" ויקרא שמו אבינעם.
ויגדל הילד "ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים" וישא חן בעיני כל רואיו "וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו".
ויהי בהתהלכו בארצות החים וישמע את צלילי ההויה ויקשב ללחישותיה ותלחש לו סוד ותגל לו רז ותספר לו על ימים ראשונים, ויכר את בוראו, ויתבשם מריחות רחוקים - ריחות גן עדן.
ויזכור את אביו "אב המון גויים" ואת יעודו "ונברכו בך כל משפחות האדמה" וידע כי בן הוא לעם "ממלכת כהנים וגוי קדוש", חייל הוא במסע:
המסע הגדול של עמו ממצרים לירושלים, ממיצרי העבדות לחופש עולמים.
ויוסף שנים ויהי לנער ויצא מבית מלכותו - אל אחיו יצא, וירא בסבלותם ויתנו בו עיניהם זקנים ונערים וידעו כי את אחיו הוא מבקש, ויאהבוהו על כך, ויהי נביא בעירו ויקבוץ סביבו עדרים עדרים אם בסניף זה או בסניף אחר וידלה מים חיים מבאר נשמתו וישק לכל עדריו, והם - שתו בצמא, ויבואו המים לקירבם ויהיה להם למזור.
ויהי כי בגר ותמוג תומת ילדותו, וידע כי עקלקלה היא הדרך, רבו פסגותיה ויפן ויצפן לארץ חרמונים ונחלי מים ויט אהלו בחיספין אשר בגולן.
וישב שם ויעש ימים כלילות, פעמים שאוכל לא בא לפיו שינה לא טרפתו.
וישקוד על התורה ועל המצוה, הקשה, תירץ, חקר, התאמץ, עד כי החל לשרטט לו "מפת דרכים".
גם שם שמר על מורשת בית אבא וכמנהגו הקדים דרך ארץ לתורה.
ויהיו מעשיו תפארת לו מ-ה' ותפארת לו מהאדם "אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו".
ויהי כי נוספו בו ימים, נוספה בו גם דעת וטוהר לרוב ויהי "לאיש תם יושב אהלים", אז גם נקרא הוא לדגל, לקום בגיבורים לישע עמו, ויבוא בשערי הבקו"ם.
ידע הוא שתלול המעלה, לא קלה היא הדרך, לעמו - ומתוך כך גם לו, אורבים הם פיראי האדם, אורבים עלי-דרך, ציפורניהם שלופות, פיהם רמיה, מבוהלים הם עד מאוד, יודעים הם עם שב לארצו, שב ובפיו בשורה.
על-כן רק הוסיף הוא אומץ ויחזק ליבו וישנס מתניו ויאחז במאג ויהיו ידיו "ידי עשיו" אך קולו נשאר כשהיה קול איש תם "קול יעקב".
בימים אכלהו חרב וקרח בלילה, אך לא איש כמותו יסוג, על כן שם נפשו בכפו ויגל ליבו ותרון נפשו, ידע הוא, על יחוד ה' הוא עושה מלחמה - "ה' טוב לכל" וכשם שאהב את הטוב כך תיעב את הרע, מאותו מקום ינק כוחותיו "אוהבי ה' שנאו רע" וימי שרותו? כימים אחדים היו בעיניו באהבתו אותם, באהבתו את עמו ובעוברם, וישב חיספינה "והוא צולע על ירכו" תחת המשא התפוקקו חוליות גבו "תחת אשר קינא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל".
ויהי מקץ שש שנים בהשלימו את חובותיו: תורה ועבודה, וירא והנה פרשת דרכים לפניו, ומה רבו שביליה: חלקם מובילים אל העמק וחלקם אל ההר, חלקם אל מיכרות הזהב יקחוה וחלקם אל ארצות הניכר, חלקם תחילתם עליה וסופם ירידה וחלקם תחילתם ירידה ואחריתם מי ישורינה.
אך לא כרבים מבני דורו, דרכו לא אצה לו. אמר "חיים הם נשימות עת לשאוף ועת לנשוף, עתה הזמן לשאוף"! אמר ועשה, ויחבק לחביריו ויברכם לשלום, וילך הלוך ונסועה עד כי הדרים ויבוא להר המור אשר בירושלים וכמה שמח בעירו וכמה שמחה היא בו, היו דומים הוא וה"עיר אשר חוברה לה יחדיו" ושם רק הלך ונתעלה הלך והתעצם ויצא שמעו למרחוק, ויתהללו בו מחנכים וישמחו בו חברים ויגדל האיש עד גדל מאוד ויוסף עליות על עליותיו עד כי עלה...
ובשוך הסערה, עת החלו מתפוגגים לאיטם ענני אבלו ויקבצו אנשים לרוב, ויתמהו: מה היה סודו של האיש? הכיצד היה לכה אהוד?
ואעשה כן גם אנכי ואלך בנתיב חייו ואלקוט שברי זכרונות מחיים ואאספם כעמיר הגורנה ואתבונן בהם ואמצא שבילים ואראה דרך.
דרך היתה לאבי-הנעם. דרך שבניגוד לגופו הטהור, אותה - לא יוכל איש לקחת לעולם!
מעטים הם החיים בהתעלות מתמדת. מעטים עוד יותר הם המסוגלים לרדת אלינו לאחריה - זו היתה דרכו.
אסביר כוונתי, רבים בלומדם את "עקידת יצחק" פעמים עוצרים פס' אחד מוקדם מידי, שיאה של "עקידת יצחק" מבחינתם היא הנקודה בה ניצב "האדם הגדול בענקים" אברהם אבינו בראש ההר, על פסגת העולם, וברגעי התעלות אלו דבר אינו חוצץ בינו לבין ציווי אלוקיו - גם לא בנו אך תורתנו, לא כאן היא בוחרת לסיים פרשיה זו. ישנו פס' אחד נוסף קטן, קטן אך משמעותי:
"וישב אברהם אל נעריו ויקמו וילכו יחדיו אל באר שבע". על כך תפארתו!
אברהם גם לרדת מההר ידע, לרדת אל "נעריו" "להקים אותם" וללכת "יחדיו" וכאב - הבן. במקום שמצאת גדולתו שם מצאת ענוותנותו לא רק את אותיות התורה היטיב לקרוא אבי-הנעם אלא ובעיקר את "אותיות המציאות" מתוך גודל ענוותנותו, קשבו הרב וסבלנותו ידע תמיד מול מי הוא עומד ועל-כן היטיב כל-כך להנעים את דבריו כפי כוחו, מעלתו וכבודו של כל אחד ואחד מהעומדים מולו.
ידע הוא שלא מלאכי עליון מחפש לו האל - כאלה יש מספיק סביבו בבני האדם חושך הוא, בני אדם היודעים תמיד גם לרדת לעמו מרום פסגותיהם אלו הם רועי צאנו האמיתיים, כזה היה אבי-הנעם, כזו היתה דרכו.
על כן כה שמחנו בו, על כן כה אהבנו אותו, על כן כה עמוק החלל שנפער בנו בהסתלקו לגנזי מרומים, על-כן שומה עלינו להמשיך בדרכו, דרך אשר כעומק אמיתותה כך עומק תובענותה, דרך הנועם היה שלום אח יקר, אב-לנעם, ודע "כי כשמך כן תהילתך".
ברק קרניאל