אבינעם שלנו,
לפני עשרים ושש שנים נוצרנו כחבורה כל אחד בהפרש של חודש וחצי מהשני. עפרה, אבינעם, שלי ושני. החבורה הזו היתה מובנת מאליה, הקשר המיוחד היה מתבקש. אפילו כשהחברה היתה שונה, בית הספר היה שונה, תמיד השתחלנו זה אל עולמו של זה באופן הכי טבעי.
באירועים משפחתיים היה ברור שיש על מה לדבר בינינו, הקדשנו לכך זמן מיוחד אפילו אם לא היה משהו בוער. כשהיינו מגיעים אל סבתא ועוד אחד מהחבורה הגיע מיד השיחה היתה קולחת כאילו לא עברו הרבה שנים, כאילו לא יצרנו כל אחד את עולמו האישי. כאילו העולמות בינינו לא היו כל כך שונים - והם היו מאוד שונים.
כשביקשו מאיתנו לכתוב, ישבנו כל אחת בביתה וניסינו לכתוב את אבינעם כפי שהכרנו אותו. הקושי היה רב. המרחק ממותו של אבינעם קצר כל כך, עוד לא הצלחנו לעכל את החסר. אני ושלי ישבנו מול הניירות וכתבנו נקודות זיכרון וקישור ומה שחשנו היה בעיקר הניתוק. החלטנו לשבת יחד ולנסות לבנות זיכרון יותר מלא. אולי קצת פחות אישי אבל לפעמים אישי יכול להישאר רק אישי.
התחושה שליוותה את שלי במהלך החודשים האחרונים היא שבעצם אבינעם לא הלך מאיתנו היא אומרת שהקיום שלו ביומיום שלה הפך להיות אפילו יותר מוחשי מאז אותו יום. היא חושבת עליו כל הזמן הוא מלווה אותה בכל דבר.
כשבועיים לפני מותו, אבינעם הגיע אל שלי לביקור בביתה החדש. פשוט התקשר והגיע. הם ישבו עד השעות הקטנות של הלילה והיא הרגישה איך נפרשת בפניה תמונה של אדם בוגר איך - היא למעשה מכירה את אבינעם מחדש מזווית אחרת. הם דיברו על המשפחה, על החתונה שלה שכבר התקיימה ועל החתונה שלו, על תוכניותיו לחתונתו. אבינעם סיפר לה שלכשיתחתן הוא מעוניין לערוך חתונה נפרדת, נשים וגברים לחוד. הוא חשב שאירוע נפרד יאפשר לגברים ולנשים להרגיש יותר חופשיים וכך השמחה גדלה, הוא לא אהב כל מיני הצגות ומפגני ראווה באירועים. שלי אומרת שמה שמדהים הוא שלמרות שהיא לעולם לא היתה עושה כמותו ההיגיון שעמד מאחורי דבריו היה נכון מבחינתה. הוא הוסיף ואמר כי בתוך האולם הוא יקצה מתחם מעורב בשביל המשפחה. כזה הוא היה - מקפיד על הדברים הקטנים והגדולים אך לא שוכח את כבוד משפחתו. אני זוכרת שבשלב מסוים הוא מאוד התחזק והפסיק ללחוץ את ידי, בשלב זה של חיי כבר הכרתי את העניין ולכן לא נפגעתי וגם לא שאלתי שאלות, מה שהרשים אותי בסיטואציות משפחתיות זה שלמרות הכול הוא עדיין היה בא ומנשק את הדודות ומכבד אותן.
במהלך הזמן שישבנו, שלי ואני עלתה השאלה, למה הוא הגיע אל שלי שבועיים לפני באופן כל כך לא צפוי. אולי הוא היה צריך לסגור איתה כמה עניינים, אולי הוא רצה להגיד שלום.
שתינו נזכרות בתמונות ילדות. שלי הולכת עם אבינעם ושגיא לגן, סבתא מלוה אותם. אני נזכרת במשחקים על השטיח של סבא וסבתא בקרית שמואל, בקריאת ספרי מתח ומסתורין במרפסת הקטנה של נתן ונעמי. שתינו נזנרות במשחקים בחצר של סבתא - מתחת לבית מסביבו. מחנות, מלחמות, תופסת, כדור-רגל. זיכרונות שקשה לפרוט לפרוטות ורק מי שהיה שם יכול להרגיש את מה שאני מרגישה כשאני כותבת עליהם. דשא, ורדים, צינורות מתכת, עמודי בטון, הריח של האוכל של נעמי, הריח של האוכל של סבתא, ברכת המזון.
במהלך השנים אני הייתי במושב, שלי למדה בבית ספר אחד ואבינעם בבית ספר אחר. אני ושלי למרות הבדלי הדת והמנטאליות התחברנו לאבינעם וחבורתו בבני עקיבא, היינו הולכות איתו מידי פעם לסניף. היינו מתווכחות איתם ועם עצמנו, למדנו, שאלנו. אני זוכרת יותר מכל את הדרך חזרה מהסניף לבית של סבתא, לבית של אבינעם, השיחה היתה מתחילה בשדרה ומסתיימת על מדרגות הבית של סבתא בתוך הלילה. הייתי חוזרת לפעמים כעוסה, לפעמים נרגשת מהדברים שנאמרו בינינו, והייתי צריכה הרבה פעמים להעביר את הדברים מערכת סינונים אצל אבינעם, להבין, לקבל פרופורציות. הרבה שיחות הסתיימו בחוסר הסכמה, אבל הכעס היה דועך, דברים הושמו במקומם, אני מצאתי את מקומי מולו.
השנים עשו את שלהן, היינו נפגשים באירועים או לפעמים כשהיינו אצל סבתא, והוא היה יוצא לשבת היינו נתקלים זה בזו. כששנינו שרתנו בגולני, יצא לי אפילו לנסוע איתו פעם, לקשקש איתו על הצבא על הצלחתו בצבא, על לבטים לגבי קורס קצינים אם בכלל, דבר שהוצע לו אך הוא החליט להמשיך במסלול ההסדר. אבל השנים והעיסוקים השונים עשו את שלהם וכל אחד מהרביעייה נדד למחוזו.
דווקא באירועים האחרונים אבינעם אני ושלי מצאנו את עצמנו עומדים מחוץ לאולם ומדברים בינינו על המשפחה על חברים במין סקרנות ודאגה. אבינעם היה מגיע עם החיוך השקט שלו, שואל מה נשמע איתנו, ואפשר היה לראות שהוא לא שאל בשביל תשובת "בסדר" אלא בשביל לשבת ולהקשיב.
השיחות האחרונות שלי עם אבינעם הפתיעו אותי. הייתי בדיוק בהליכי גירושים ופתאום טלפון, משום מקום, אבינעם. נעמי ספרה לו והוא הרגיש צורך לשאול מה שלומי ואם אני צריכה ממנו משהו, עזרה. הוא שמע על הפרוצדורה ואיחל לי הצלחה. לאחר מספר שבועות פגשתי אותו אצל סבתא ושוב הוא שואל לשלומי ומתעניין בהתקדמות ההליכים וצוחק איתי ומשתתף בציניות שלי, כאילו לא הפרידו בינינו עולמות ושנים.
אבינעם היה בשבילנו איש הידע והשכל. לא רק בענייני דת ומסורת כי אם גם בפרטים הכי טריוויאליים, היסטוריה של עם ישראל, מלחמות ישראל, ספרים ועוד. הוא היה חבר טוב שבלי להושיט יד נתן חיבוק. אנחנו עוד לא תופסות את האובדן, הוא לא היה צפוי הוא לא מתעכל אצלנו במערכות. אבינעם עוד כל כך קיים אצלנו. אנחנו מדברות עליו המון, מעלות שאלות מחפשות תשובות והכול נשאר בגדר השערה.
אבינעם יישאר תמיד בליבנו - שלי ועפרה