המדרגה העליונה ביותר הנובעת מתוך המדרגות הקודמות שבארנו היא ה"שמחה ביסורים". על כך כותב הרב: "אותם המרגישים את נעימת כל נועם, בעלי החושים הגשמיים והרוחניים היותר חדים ויותר מפותחים, הם מרגישים את היסורין בכל מרירותם ואין שום דקירה מדקירותיהם נעלמת מרשת תפיסת החיים שלהם, ובכל זה הם שמחים ביסורים, בידעם שהיסורים הם הם שלוחי אל עליון החונן ומרחם, הטוב ומיטיב, המנהיג בחסדו כל דור, ומעלה ומצחצח את יצוריו מכל סיג וקדרות, להאירם באור חיי האמת המוחלטים".
במבט שטחי זהו דבר בלתי אפשרי. הכיצד אפשר לשמוח ביסורים? היסורים דוקרים, ודוקרים מאד. הכאב הוא גדול ואיננו מתעלמים ממנו, אך אדם הנעלב ואינו עולב, שומע חרפתו ואינו משיב ועושה מאהבה הוא מסוגל גם לשמוח ביסורים. אנו מאמינים כי העולם איננו הפקר, ישנה השגחה אלוהית מדוייקת. מלאך המוות איננו פועל ללא שליחות אלוהית, וכל נשמה נלקחת לפי סדר וחשבון עליון. הקב"ה הוא העושה את החשבון, הוא המחליט בחכמתו העליונה את מי לקחת ומתי לקחת.
"כל דעביד רחמנא לטב עביד" ברכות דף ס: למרות ועל אף כל הכאב אנו יודעים כי רבש"ע הוא "המלך הטוב והמטיב" ברכת 'הטוב והמטיב' בברכת המזון. חז"ל מזהירים ברכות דף נא. - "אל תעמוד לפני נשים בשעה שחוזרות מן המת", ומבאר שם הרב עין איה ברכות ב, פרק ז פיסקה נא, עמ' 230. כי אזהרת חז"ל היא מתפיסת הרגש, המצויה יותר אצל נשים, תפיסה התופסת את המוות מצד ההרגשה הכואבת הנמוכה, ואיננה מתרוממת באותה השעה לראות את החשבון העליון, את הסדר האלוהי. כאשר מסתכלים בראיה העליונה הזו, הכאב הוא אחר לגמרי, כאב המחובר לחשבון הנישא האלוהי ואז גם כן "שמחים ביסורים".
כשמדובר על אבינעם הי"ד אנו יודעים כי לא מדובר על חשבון פרטי של שכר ועונש, אלא על אותו החשבון האלוהי העליון, חשבון נוקב עד כמה שהלקחה על קידוש השם של נשמה מופלאה שכזו מכפרת ומרוממת את כולנו.
אני זוכר את אבינעם בישיבה מיומו הראשון, כיצד בנה את עצמו בעשר אצבעותיו. אותו החן והענווה, אותה ההקשבה המופלאה, ההתקדמות האיטית ממדרגה למדרגה. בכל שיעור להתבונן ולחשוב ולחתור לאמת על פי מה שנאמר בשיעור, ועל פי חשיבה אולי אפשר גם להבין אחרת, וכל זאת בצניעות וביישנות. אחד הזכרונות האחרונים שלי מאבינעם הוא מביקורו בפורים האחרון (תשס"ב) בנצרים, סך הכל חודש לפני התעלותו לגנזי מרומים. בנצרים חוגגים פורים בי"ד ואבינעם בא לבקר אותנו יחד עם קבוצת חברים מירושלים. על מנת שלא להתחייב בפורים בי"ד חזרו הבחורים לירושלים בהסעה באמצע הלילה. רקדנו ושמחנו, וכאשר האוטובוס עמד לסוע והחברה עלו לאוטובוס אבינעם טרח לחפש את אשתי, ולהודות לה על הטירחה בשבילם. לא שהיא טרחה במיוחד, אך אבינעם באצילותו תמיד ידע להכיר טובה, בחיוך, בביישנות ובצניעות. כל כך סמלי כי אבינעם נהרג בהשכמת הבוקר. אותה הזריזות לדבר מצוה, אותו הרצון ללמוד ולהבין הוא שדחף אותו להשכים עם שחר, לעלות לאחד האוטובוסים הראשונים על מנת ללמוד ולהתפלל בירושלים. ההכנה לתורה, למדונו רבותינו, חשובה לא פחות מלימוד תורה. היחס לתורה הוא כמו כבוד תורה הקודם ללימוד תורה, כדברי הבמרא במגילה דף ג:. אבינעם השכים בבוקר, כדוגמת אברהם אבינו - "וישכם אברהם בבוקר" בראשית כב, ג. - כל כך מלא השתוקקות לתורה ולתפילה. זו היתה דרכו ביומו האחרון, והיא החותמת של חייו.
אבינעם, תחסר לנו מאד. סכמנו כי בזמן אלול תגיע לנצרים, ללוות ולחזק את הקבוצה החדשה האמורה להגיע בעז"ה. הפעם האחרונה בה נפגשנו היתה בפסח בביתו של הרב עודד וולנסקי, ושם אמרת לי כי אין לך מה לתת לבחורים החדשים. אמרת מי אני ומה אני, ואני עניתי לך, רק תבוא ותלמד, וכולם יראו וילמדו מאישיותך. ידעתי עד כמה הוא מסובל לתת לתלמידים הצעירים בני שיעור א', ידעתי למי לפנות להזמין לחזק אותנו.
גדולים צדיקים במיתתם יותר מחייהם. בעולם הזה יכולת פעולתם של הצדיקים מוגבלת, אך יכולת השפעתם הסגולית מן השמים גדולה יותר. הגמרא בסוף ברכות דף סד. אומרת כי "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר: 'ילכו מחיל אל חיל' תהילים פד, ח.". אחד הפירושים לכך הוא כי אנו הנשארים, בזה שהצדיקים נשארים בתוככיות נשמתנו, בזה שאנו למדים ממעשיהם, זה מה שמרומם אותנו, וזה גם מרומם אותם. מתוך כך הם מברכים ומרוממים אותנו. זכרונו של אבינעם ישאר בתוכינו ומתוך כך נלך ונתקדם עד ביאת מקיץ נרדמים במהרה בימינו אמן.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
הרב ציון טוויל שליט"א
דברים שנאמרו במלאת שלושים.