סמל יעקב אבני ז"ל

ביום ראשון ראיתיך לאחרונה,
נפרדת עם עיניים חפויות ונשיקה מתוקה.
אמרת בעוד שבועיים נתראה,
גם זה יעבור בסוף הכל יסתדר.
שישה ימים חלפו,
וחזרת אל פתח הבית.
אך לא כמו תמיד,
בריצה, עם ידיים מחבקות, עם חיוך על הפנים,
חזרת, כשחברים מרימים את ארונך,
ומדגלים את נשקם מעליך,
האומנם הכל נגמר?
עתה כבו כל האורות ביקום,
כל הצבעים מסביב דהו.
למה יעקב נקטפת?
אותי לבד זנחת,
שתקת אך צעקת, אהוב שלי.
רק שלווה רצית שקראתי לא ענית,
איך נקטפת? איך עזבת?
רק עצבות עינך תלויה מנגד,
נותרתי עם תמונתך,
שלעד תישאר בה צעיר על הקיר.
חלפו ימים תריסר מול תמונה,
והכאב לא סר,
רק עוד דמותך ניבטת מקיר,
והשקט זועק מרוח חדרך.
קולנו לוחש צעקה.
והתמונה שלך תשאר לנצח
עם מבט רך וחיוך תמים.

אוהבת לנצח מירי.