זעקי ארץ, זעקו שמיים,
דקל בני, נישא על כפיים,
שחר הפציע, ושמש זרחה,
נלקח בני, נשמתו הלכה.
בין תקווה לתוחלת, הוא אחז בידיו,
את האהבה שקיבל, זאת ראו בעיניו,
לא יכול לחייך, וגם לא בכה,
נלקח בני, נשמתו הלכה.
העולם פסק לנוע, ושמש בלי אור,
זה סתיו קודרני, חלום שלא ניעור,
יד זדונית, כלפי מטה שולחה,
נלקח בני, נשמתו הלכה.
הנה הם, המלאכים, חגו סבובו,
נשקו את פניו, וליטפו את ליבו,
כאביו ייסורים, אמרו, ועתה מנוחה,
נלקח בני, נשמתו הלכה.
לא הספיק הוא לומר, שנפרד לעולם,
כל אשר בליבו, ואת מה שחלם,
גם טרם ידע, שזהו, יומו האחרון,
נלקח בני דקל, נלקח בארון.
ד אב ליבנו, איך מאיתנו הלכת,
ק ולך נדם, אך לא החרשת,
ל חיות רצית, ולא הצלחת,
עד עולם, רק שמך, לנו השארת.
מאת: אבא של דקל